מאז נולדו האחים הראשונים קין והבל לא פסקה הקנאה והשנאה בין אחים, כך אצל ישמעאל ויצחק, כך אצל יעקב ועשו וכך אצל יוסף ואחיו. אצל קין והבל הגיעו הדברים לידי שפיכות דמים בפועל, אך סכנת רצח־אח היתה קרובה גם אצל שאר האחים.

אצל יצחק וישמעאל היה ניסיון של ישמעאל להמית את יצחק שהיה יורה בו חצים (עיין רש"י בראשית כא ט), אצל עשו נאמר במפורש: "ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" (שם כז מא), וגם אחי יוסף אמרו איש אל אחיו: "ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחת הבורות ואמרנו חיה רעה אכלתהו".

יוצאים מן הכלל ביחסי האחווה היו משה ואהרן שחיו בהרמוניה שלימה תוך הערכה וכיבוד הדדי. וכך מתאר המדרש (תנחומא, שמות כז) את יחסי השנים: "'מי יתנך כאח לי' (שה"ש ח) באיזה אח? כמשה ואהרן שנאמר: 'הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד' (תהלים קלג) שהיו אוהבין ומחבבין זה את זה, שבשעה שנטל משה את המלכות ואהרן את הכהונה לא שנאו זה את זה אלא היו שמחים זה בגדולת זה וזה בגדולת זה, תדע לך שבשעה שאמר הקב"ה למשה שילך בשליחותו אצל פרעה ואמר לו: 'שלח נא ביד תשלח', אתה סבור שמא עיכב משה שלא רצה לילך? אינו כן, אלא כמכבד לאהרן.

אמר משה עד שלא עמדתי היה אהרן אחי מתנבא להם במצרים שמונים שנה ועכשיו אני נכנס בתחומו של אחי ויהא מיצר, לכך לא היה רוצה לילך. אמר לו הקב"ה למשה: לא איכפת לאהרן בדבר זה, לא די שאינו מיצר אלא עוד שמח, תדע לך שאמר לו: 'וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו', אינו אומר 'ושמח בפיו' או 'ושמח' בלבד, אלא ושמח בלבו. כיון שאמר לו כך קבל עליו לילך. מיד נגלה הקב"ה על אהרן ואמר לו: לך לקראת משה, הוי מי יתנך כאח לי, כמשה ואהרן".

משה ואהרן שקולים זה כזה (ב"ר א טו) ואעפ"כ ההרמוניה שבין השנים לא היתה מפני שהיו דומים זה לזה, אלא אדרבא הם היו שונים זה מזה בתכונותיהם. על הכתוב (תהלים פה יא): "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו" דרשו במדרש (שמ"ר ה): "'חסד' זה אהרן שנאמר: 'וללוי אמר, תומיך ואוריך לאיש חסידך'. 'ואמת' זה משה שנאמר: 'לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא', הוי: 'חסד ואמת נפגשו. 'צדק' זה משה שנאמר: 'צדקת ה' עשה', 'ושלום' זה אהרן שנאמר: 'בשלום ובמישור הלך אתי', 'נשקו' – וישק לו'".

הבדלי התכונות הללו הן הסיבה להתנהגות של כל אחד מהם: "משה היה אומר: יקוב הדין את ההר, אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחברו, שנאמר: 'תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון'." (סנהדרין ז ב). ופרש"י (שם): "ורודף שלום – כיון שהיה שומע מחלוקת ביניהם, קודם שיבואו לפניו לדין היה רודף אחריהן ומטיל שלום ביניהם". דווקא מפני הבדלי התכונות היו משה ואהרן משלימים זה את זה, משה היה דן את ישראל ומוכיח אותם, "היה כמלך יושב על כסאו והכל עומדין עליו" (מכילתא, יתרו א). אבל יחד עם זאת "משה רבנו אוהב ישראל היה" (מנחות סה א) כפי שראינו במלחמת עמלק כשהיו ידי משה כבדים לקחו אבן ושמו תחתיו ומשה ישב עליהם ופרש"י: "ולא ישב לו על כר וכסת, אמר: ישראל שרויין בצער אף אני אהיה עמהם בצער".

ודווקא משום אהבתו לישראל הנהיג אותם במידת הדין, כדי שהחברה היהודית תתנהג בצדק. אבל חברה שמנהיגים אותה רק במידת הדין עלולה להיחרב כמו שאמרו חז"ל (ב"מ ל ב): "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין". על כן היה צריך להנהגת הפשרה של אהרן שתשלים את הנהגתו של משה. ועל כך אמרו בגמרא (ר"ה סה ב): "אין לך מומחה לרבים בישראל יותר ממשה רבינו, ואמר לו הקב"ה עד שיהיה אהרן אתך".