שמי מיכאל בורנשטיין, נולדתי בבלגיה ועליתי ארצה בגיל 18 לאחר שסיימתי את לימודיי בתיכון. כיום, אני בן 20.

נולדתי חרש בשתי האוזניים. הוריי ואני עשינו מאמצים רבים על מנת שאלמד קריאת שפתיים ושימוש נכון בקול בכדי לתקשר עם העולם. כמובן שהיו לי מכשירי שמיעה שעזרו לי מאוד. כאשר הייתי בן 9, עברתי ניתוח שתל כוכלארי שתרם לי רבות הן בשמיעה והן בדיבור.

למרות כל המאמצים, בבית הספר,היה זה בית ספר יהודי רגיל, חוויתי קושי בתקשורת עם השומעים. לעיתים קרובות, הרגשתי מרוחק ובודד. הרגשתי שלא מבינים אותי – הרגשתי שאני שונה. כאשר שוחחתי עם אנשים, הסתכלו אלי ולא ידעתי האם מבטם כלפיי הוא חיובי או שלילי.

פעמים רבות, כשאני נמצא בנוכחות חברים ואף עם אנשי משפחה, אני חש שלא תמיד אומרים לי את כל האמת, כי לא יודעים איך להגיב ללקות שלי וגם כיצד אני אגיב בתור "נכה". אני מרגיש שהנכות הזאת היא בגדר חלק בלתי נפרד מהאישיות שלי, כלומר אנשים מתנהגים אלי בהתאם לרמת השמיעה שלי וכך מתייחסים אלי ותופשים אותי כ"שונה". לכן, לא מספרים לי הכל…

עם זאת, אני סבור כי ה"שתיקה" הזו היא עוד יותר קשה. אני מעדיף שיאמרו לי את הדברים, שיסמכו עליי, ושייתנו לי עצות וביקורת בונה, שישאלו אותי שאלות כי אני אוהב תקשורת בין אישית. תקשורת זו מסייעת לי להתקרב אל אנשים ולעולם.

עלה בי הרעיון לכתוב את המאמר הזה כי חשוב לי לבטא את רגשותיי בתור כבד שמיעה. אולי עצם הרגשות שאני שוטח כאן והוידוי הזה שלי ישפר את ההבנה, ותגשר, בין שני העולמות – עולם השומעים ועולם כבדי שמיעה.

ה"שומעים" לא תמיד מודעים למאמצים שה"לא שומעים" עושים על מנת להסתגל לחברה.

כן! אנחנו מתאמצים המון. אני מתאמץ כדי לתקשר, להבין אחרים ולגרום להם להבין אותי. אני מתאמץ כדי לפתח מערכות יחסים טובות. אני מתאמץ כדי ליטול חלק בחיי החברה. אני מתאמץ כדי להצליח בלימודים ולהשתלב בשוק העבודה. אני מתאמץ כדי להיות עצמאי ולזכות באמון של האחרים הסובבים אותי.

אני מבקש, בהמשך לכך, שכל הסובבים אותי ינסו לראות בי כשותף שיח לכול דבר שיפתחו בפני את אשר בליבם. שכן, אני פתוח "לשמוע" ובייחוד רוצה להבין ולהיות מעורב עד כמה שאפשר בכול מה שקורה סביבי שכן אין שום סיבה שהיותי לקוי שמיעה תרחיק אותי מאנשים ומההווי החברתי.

מכלול זה של מאמצים הולמים את רגשותיי החיוביים כלפי אחרים, ולכן אני נהנה להשקיע בהם: למשל, לכבד כל אחד ואחד ולעזור לאחרים. אני חש כי לקות השמיעה שלי פיתחה באישיותי תשוקה עזה לחיי חברה ורצון להשתלב יותר מכולם.

בכך, שאני פותח צוהר, ולו קטנטן, לעולמו של "לקוי השמיעה", אני מקווה שתרמתי להבנה טובה יותר של התמודדותם היומיומית של לקויי השמיעה ואני מאמין כי פתיחות זו מהווה מעין התחלה מוצקה לתקשורת פורה בין שני העולמות.

בסופו של יום, כולנו בני אנוש, יצורים חברתיים וככול שנבין זה את זה יותר טוב, ייטב לכולנו – ניצור לעצמנו עולם שיותר נעים לחיות בו.