צעד צעד למרתון: מיומנו של מכור ריצה / סדרת כתבות במיוחד לסרוגים
בשלוש השנים האחרונות גמעתי מרחקים ארוכים שדומים יותר לקו חלוקת שוקו של חברת יטבתה מאשר של בחור שמתיימר להיות שפוי, אבל כבר למדתי על בשרי ששפוי זה משמעם
25.09.16 14:25 כ"ב באלול תשעו"בגלל הפייסבוק שלך", זה מה שענתה לי חברה טובה כששאלתי אותה למה התחילה לרוץ גם.
האמת בהתחלה זה היה נשמע לי קצת פאתטי אבל אז היא פירשה: "הייתי נכנסת מידי פעם לפרופיל שלך רק כדי להתעצבן עליך, מה הוא מתלהב?! מעלה לי תמונות ריצה מזיעות ועף עלי וגורם לי להרגיש בטטת כורסא מצויה".
אבל עם הזמן שמתי לב שנוף הריצה ומספר הקילומטרים משתנה בכל תמונה (בדרך כלל הוא עלה) אבל החיוך המלא שלך נשאר עקבי ומדבק, אז מסתבר שלפעמים טוב ליפול ברשת חברתית.
נעים מאוד, הייתי שמח לחשוף את שמי ברבים אבל א.ב של מכורים זו אנונימיות, אני א' ואני מכור לריצה כבר שלוש שנים.
כמו הרבה דברים בחיי גם כאן שמתי לב רק בדיעבד כשהייתי עמוק בפנים, והיום היחסי ריצה-שגרה שלי הם בערך כמו המשפחתיות שבמאפייה, אם ניסית לצאת מזה כנראה אתה תמות בקרוב.
כן כמו כל מכור יש לי קריזים וגירודים כשאני לא רץ, זה מתבטא בעייפות, רעב מוגבר, חצי חיוך בלבד, ועקצוצים בכפות הרגליים.
בשלוש השנים האחרונות גמעתי מרחקים ארוכים שדומים יותר לקו חלוקת שוקו של חברת יטבתה מאשר של בחור שמתיימר להיות שפוי, אבל כבר למדתי על בשרי ששפוי זה משמעם אז אין כמעט הר שלא טיפסתי בריצה, אין חול ים שכף רגלי לא רצה בו, נתקעתי בשלושה מחלקי עיתונים שונים והערתי לפחות ארבע ינשופים.
כמובן שהשתתפתי בהרבה מהמרוצים הנחשבים בארץ, אבל אגלה לכם בסוד שבאף אחד מהם לא סיימתי במקום הראשון לפחות במבחן התוצאה. תכלס אם מדינת ישראל יכלה להתקיים משתיית זיעה יש מצב גדול שבמו רגליי הייתי סוגר את המפלס האדום בכנרת עם זיעת ניצחון, ללא ספק זיעה מתוקה.
טיסנים זה סבבה, קראטה גם, אבל תחביב כמו ריצה שגורם לך על הדרך לרזות ב25 קילו זה כבר ראוי להערכה עצמית \ חברתית\אוניברסלית.
אולי זה שילוב בין טרגדיה ומשבר אישי לבין מאה קילו של אכילה רגשית שמחקרים שהמצאתי הרגע כבר הוכיחו ששניהם מזיקים לגוף כמעט באותה מידה אבל עד היום אני לא סגור עד הסוף מה דחף אותי לרוץ כל כך הרבה או יש שישאלו ממה או ממי ניסיתי לברוח וכמה רחוק חשבתי שאגיע.
רגע של כנות, יש מצב גדול שאני מודע לתשובה אך שומר אותה כרגע לעצמי, אולי בכתבה הבאה, תלוי כמה קילומטראז תצברו איתי. עד היום חרוט בראשי איך הכל התחיל, מה היו צעדיי הראשונים.
דמיינו 100 קילו של עצב ושברון לב נעים בסוג מסוים של ריצה (אם אפשר לקרוא לזה כך) על כביש ארוך המוביל לים, וכל פעם מחדש אמרתי לעצמי: "א' עכשיו! עשרה עמודי תאורה אתה לא עוצר, עזוב אוויר, עזוב רגליים כואבות, תוכיח לעצמך שאתה מסוגל".
בינינו רגע לפני שאשמע קלישאה של עצמי, לא זכורה לי פעם אחת שלא עצרתי לפני עמוד מספר שמונה, אך החלטתי לא להתבאס על עצמי כי זה האובייס של כולנו, החלטתי שכל פעם קצת, אומרים שדברים גדולים באים בצעדים קטנים והחלטתי להיות חבר של הקארמה וכוח הרצון שלי, למי שעדיין במתח, אחרי תקופה הגעתי לעמוד 10 והרבה אחרי.
אז כן, החלטתי לצאת למסע חיים ולמידה בצעדים קטנים, כמו תינוק שרק לומד ללכת, זו הדרך שלי ללמוד את הנמשל ממשל החיים.
שום דבר לא גדול עלייך אם תתחיל בקטן בצעד ועוד אחד, ממש כמו אז בכיתה א' כשרק למדת לקרוא בחוברת 'אשכוליות' שבאורח פלא ואירוני כאחד קראו לה 'צעד-צעד'
להרשמה למרתון התנ"ך לחצו כאן