הסיפור לקוח מ"קול צופיך", וסופר על ידי בנו של הרב, הרב שמואל אליהו.

מעשה היה בישוב רמת מגשימים ברמת הגולן שהיה להם מטע של עץ פיסטוקים שננטע ע"י הסוכנות בעת שהתיישבו במקום. וכמה עצים לא נתנו פרי והתייבשו, ורצו החקלאים לנטוע עצים אחרים במקום העצים שהתייבשו.

והיו עצי הפיסטוק מורכבים על עץ אלה, ואנשי רמת מגשימים היו מהדרים במצוות ושאלו את הרב שלהם, הרב יחזקאל דאום זצ"ל. הסתפק הרב דאום בשאלה והביא אותה לפני הרב אליהו זצ"ל.

הרב אליהו זצ"ל שמע את השאלה ואמר לרב דאום זצ"ל שצריך לראות את העצים. לראות את העלים של העץ הרוכב ואת העלים של העץ הכנה. אמר לו הרב דאום שהעצים נמצאים בצפון רמת הגולן. אמר הרב: נקח אוטו וניסע. קבעו זמן ונסעו לצפון רמת הגולן.

ראה הרב את העצים וביקש לראות את העלים של העץ שעליו הרכיבו את הפיסטוק. האם הרכוב והכנה הם סוג אחד או סוגים שונים. ביקש והביאו לו ולא נחה דעתו. פשט הרב את מעילו, זחל מתחת לעץ וחיפש עלים שצמחו מעץ הכנה עצמו. קטף אותם, יצא מתחת לעץ והשווה אותם לעלים של העץ הרוכב.

אחר כך טעם הרב את העלים של שני העצים, להשוות את טעם העלים, ואמר להם שהם שני סוגי עצים שונים. וזה למעשה הרכבה. שאלו אותו האם הפירות אסורים. אמר להם: מותרים. אבל אתם לא יכולים לנטוע עצי השלמה. אמרו לו: אבל לא אנחנו עושים את ההרכבה, אלא במשתלה. אנחנו רק נוטעים. אמר להם הרב שאסור לנטוע עצים מורכבים.

שאלו המתיישבים האם מותר להביא נכרים שיטעו את עצי ההשלמה לעצים שכבר התייבשו ולא נותנים פרי. אמר להם: שזו הלכה מפורשת בשולחן ערוך ש"אסור לישראל להניח לעובד כוכבים שירכיב לו אילני כלאים".

אמרו החקלאים אם כן אין שום הצדקה כלכלית לטפח את המטע הזה כיון שהעצים המניבים שבתוכו הם מעט ולא שווה לעובדו וחזרו וחיפשו כל צדדי ההיתר. היה אחד ששאל: האם האיסור הוא רק בארץ ישראל או בחוץ לארץ. שמא יש דעות שצפון רמת הגולן אינה ארץ ישראל? אמר להם הרב: לדעתי המקום הזה הוא ארץ ישראל. גם בגבולות ההבטחה וגם כיבוש עולי בבל, בודאי זה ספק. אבל הלכה ברורה היא שהמרכיב כלאים עובר איסור תורה "בכל מקום, בין בארץ בין בח"ל".

אמרו האנשים: אם כן אין לנו ברירה אלא לעקור את המטע. אמר להם הרב: זה לא פשוט כלל לעקור עצי פרי. הגמרא במסכת בבא קמא אומרת (צא ע"ב- צב ע"א): "דיקלא דטען קבא אסור למקצציה". תרגום: דקל שנותן פרי של קב, אסור לקצוץ אותו. וגפן שטוענת רבע קב אסור לעקור אותה.

אמרו לו שהאדמה שווה יותר מהעצים. ולכאורה זה מה שאמרה הגמרא "אם היה מעולה בדמים" שדמיו יקרים לבנין יותר משבח פרותיו – מותר לקצוץ אותו.

אמר להם הרב ז"ל כי לדעת הרא"ש (פ"ח טו) גם אם צריך את מקומו – יכול לעקור את העץ. וכן דעת רוב הפוסקים. כיוון ש"לא אסרה תורה אלא דרך השחתה". (רמב"ם מלכים פ"ו ה"ח). אמנם עדיף לעשות זאת על ידי נכרי. כיוון שיש סכנה בדבר ואנו מחמירים בעניני סכנה שחמורה יותר מאיסור. שהגמרא (ב"ק צא:) מביאה את דברי רבי חנינא שאמר: "לא שכיב שיבחת ברי אלא דקץ תאינתא בלא זמנה". לא נפטר בני ששמו 'שיבחת' אלא בגלל שעקר תאנה לפני זמנה. לכן עדיף לעשות זאת על ידי נכרי.

ואחר אותו מעשה היה הרב אליהו ז"ל שמח שמחה גדולה. והיה משתבח באנשי רמת מגשימים שכל כך מדקדקים הם במצוות ישוב ארץ ישראל וכל כל מהדרים במצוות. ומוכנים להפסיד הון רב לקיים את מצוות כלאיים כתקנה. והיה מחבב ביותר את הרב יחזקאל דאום ז"ל שהיה רב הישוב רמת מגשימים שהוא תלמיד חכם ובקי, ומקיים בגופו ממש את המצוות הללו התלויות בארץ.