ראשי הממשלה לשעבר בזמן ממשלת השינוי, יאיר לפיד ונפתלי בנט, נוקטים במהלך...מוזר ותמוה אסטרטגית, בלשון המעטה . הודעה על איחוד פרק זמן לא מבוטל לפני שהכנסת כלל התחילה בהליכי פיזורה, וחודשים לפני שתתפזר באופן אוטומטי, יכולה להצביע על חוסר ביטחון של שני 'ראשי הגוש' דה-פקטו, או לחיצה מוקדמת על ההדק שיכולה לעלות להם בבחירות הבאות.
יש לציין שמדובר במהלך משונה וחריג בנוף מכמה רבדים, גם כאשר בוחנים היסטורית את התנהלות מפלגות וגושים דומים בסבבי בחירות קודמים וגם ברמה 'מיקרוסקופית' יותר בקשר להתנהלותם ההיסטורית של מנהיגי מפלגות ומעבר לכך, האסטרטגיה שעד כה עבדה תחתה האופוזיציה ו'גוש השינוי'.
נפתלי בנט ויאיר לפיד, אינם פרצופים חדשים בפוליטיקה, להפך הם סחורה מוכרת, יש שיאמרו אפילו בנאלית. הם קיימים בצורות ותצורות שונות כבר קרוב לשני עשורים במערכת הפוליטית. איחודים מוקדמים הם לרוב מלאכתם של הקופצים לראשונה למים, אלה הנדרשים לעשות גלים על מנת ללכוד תשומת לב מערכתית ברגע של גיוס קהל ספונטני. ראו לדוגמא את כניסתו של הפרצוף הטרי דאז, בני גנץ, אל המערכת הפוליטית.
גנץ דאז אותת כבר בשלבים מוקדמים יחסית על איחוד עם חברת הכנסת אורלי לוי, ואז פנה באופן תאטרלי ודרמטי לאיחוד רחב במסגרת כחול לבן. המהלך עורר סערה קלה, גרם לשמו של גנץ לעלות לשיח ער בכותרות וגרם לו להיראות כפוליטיקאי ממולח עם סכין בין השיניים.
מה בנט ולפיד מרוויחים תודעתית או תקשורתית מאיחוד זה? הרי הם גם ככה סומנו כריבים המרכזיים וכמובילי הגוש נגד נתניהו בפועל.
שאלה הפוכה אך מקבילה נדרשת גם היא, מה בנט ולפיד מפסידים מאיחוד מוקדם זה? בנט ולפיד עלולים לראות פגיעה קשה בשני אלמנטים: שלהוב הבייס, ופגיעה קשה ב- 'רוחב מוטת הידיים' האלקטורלית של הגוש ופגיעה קשה ביכולת התמרון במהלך הקמפיין.
על פי כל האינדיקציות, לגוש האופוזיציה היה מסלול צר לצעוד בו, באופן שהיה יכול לאפשר ניצחון: מדיניות עמימות אסטרטגית. בנט מסרב להודות שיישב שוב לצד מנסור עבאס, יאיר גולן מסרב להודות שיישב שוב תחת בנט, יאיר לפיד מספר לבוחרים שהוא יכול לאחד את כולם, אייזנקוט מטיל רשתות רחבות וגורר אחריו את 'המתלבטים הממלכתיים'.
כל האפשרויות הללו נחסמו כעת לחלוטין, אסטרטגיית הניצחון שעבדה לבנט ולפיד בריצה הראשונה אל רשות הממשלה הומתה בטרם עת, הרי כאשר לפיד ידבר על שלום וליברליות והגבלת התיישבות, בנט לא יוכל להתנער לחלוטין מיד ימינו למפלגה כפי שיכל לעשות בעבר, אותו הדבר תקף גם ללפיד מהצד השני.
מעבר לכך, בעוד בנט הציג אמביוולנטיות לגבי האפשרות לשבת לממשלה משותפת עם הליכוד, לפיד התנער מכך מכל וכל. המהלך ממצב בפועל את גוש לפיד-בנט כמפלגה הנגדית אל מפלגת השלטון של גוש הימין, מיתוג שייתכן וינטרל לחלוטין את תמיכת הימין הרך לה זכה בנט עד כה.
מעבר לכך, וויתרו כעת בנט ולפיד על לא פחות מנשק אסטרטגי, משא ומתן, איחודים, מריבות בין גושיות כולם כלים בדרך לזכייה בבחירות אשר עובדים על אותן נקודות: זמן מסך ושלהוב הבייס. שיח ער מבוקר ועד ערב על 'האם, כן או לא, יתאחדו או יתפרקו' קונה כותרות ושיח תקשורתי רב, וגם מושך את האנשים המושקעים אידיאולוגית/תרבותית ברעיונות המפלגה אל תוך הדרמה. כמו בסדרה טובה, המתח גובר וגובר וגובר עד לניצחון המתוק של סוף העונה, או במקרה שלנו, סגירת הרשימות לכנסת.
בנט ולפיד וויתרו על כלל האפשרויות האסטרטגיות האלה למען איחוד חפוז שיוצא לפועל באופן מגושם, בזמן שלפיד יו"ר האופוזיציה ובנט כלל לא בעל תפקיד רשמי בשום צורה, הם שדדו מהגוש שלהם זמן מסך יקר ושיח ציבורי ער ומשלהב בין תומכיהם שהיה יכול להימשך עוד חודשים רבים ולתרום רבות תודעתית.
כל זה, בתמורה למה? מה בעצם מרוויחים כעת בנט ולפיד? האם מהלך זה באמת מקרב את הקמת ממשלת השינוי אותה הם מתיימרים לקדם, או שפשר המהלך הוא הכלל לחזק את אחיזתם בהנהגת הגוש מחשש לנסיקת אייזנקוט? אם כן, ייתכן שמחשש פנים גושי, נפתלי בנט ויאיר לפיד הודו בתבוסה לפני שהרשימות בכלל נסגרות.
תגובות