עם כניסתה של ישראל לשנת ה-79 לעצמאותה, קשה להבין מה מדמיינים פוליטיקאים מהקואליציה לגבי עתידה של המדינה. מהו חזונם לישראל בשנת המאה שלה, ב-2048, אם היא תמשיך בדרכה הנוכחית? האם יש להם תפיסה כלשהי בנדון? האם קיימת תכנית?
מיד פעם אנשים נוהגים לערוך חשבון נפש: האם עמדתי בהחלטות שקיבלתי בראש השנה? מה ברצוני להשיג עד יום ההולדת הבא שלי? איזו דרך עדיפה לי בטווח הארוך – א' או ב’? גם מערכות כמו עסקים ובתי ספר מציבות לעצמן יעדים, ובוחנות ומעדכנות אותם באופן שוטף. למרבה הצער, דומה שהמסגרת שבה אנו חיים ופועלים - מדינת ישראל - מפגינה מעט מאוד מחשבה מסוג זה.
מתי יחליטו מה קורה עם "השטחים"?
קחו למשל סוגיה מרכזית, הלא היא השטחים שישראל כבשה מירדן במלחמת מגן בשנת 1967. לאחר שירדן ויתרה על תביעתה להשבתם, ישראל אישרה במספר הסכמים את כוונתה להגיע להסדר עם האוכלוסייה המקומית, כמובן תוך הבטחת ביטחונה. אלא שלמרות התחייבויותיה, היא נוהגת כעת כאילו בכוונתה לשלוט לעד בשטח ובאנשים.
אין עוררין שלישראל יש נימוקים דתיים, היסטוריים וביטחוניים להמשך השליטה. עם זאת, הדין הבינלאומי אוסר על רכישת שטח באמצעות כוח וכן אוסר על העברת אוכלוסיות לשטחים כאלה, למעט לצרכים ביטחוניים מיידיים. עולה שלהמשך השליטה יש מחיר בינלאומי: בידוד גובר והאפשרות להטלת עיצומים מכבידים.
כאשר הממשלה מכשירה עוד מאחז, או כפר ותושביו מותקפים באמצעות ציוד שהונפק על ידי המדינה, לעתים הוא התקבל כחלק מהסיוע האמריקאי, האם מישהו שוקל את התמונה הכוללת, למשל איך רואים זאת מחוקקים בוושינגטון שמאשרים את הסיוע? טיעונים כמו “הארץ מובטחת לנו” או “אי אפשר לסמוך עליהם” משכנעים את המשוכנעים. מהי התשובה לשאר העולם? לישראלים חילונים או בעלי נטייה שמאלית?
שקלתם עד הסוף את המשמעות של לזרבב?
ואם ביום העצמאות עסקינן, האם מי שבחר ברב הדיין אברהם זרביב להשיא משואה באירוע המרכזי בהר הרצל, בעוד לישראל תיק פתוח בבית הדין הבינלאומי בהאג, שקל את המעשים שעומדים מאחורי הפועל "לזרבב", את משמעות הגושפנקה הרשמית שהטקס הממלכתי נותן להתנהלותו?
בתחום שונה, ראוי להתייחס למאזן ההגירה השלילי - יותר ישראלים עוזבים מאשר עולים מגיעים, ורבים מהעוזבים הם צעירים ובעלי מיומנויות. שמעתי אומרים: “ברוך שפטרנו.” ייתכן, אך מי יחליף את הרופאים שנשארים בחו"ל אחרי התמחות? מי יתפוס את מקום ההייטקיסטים, מבחינה מקצועית ובהכנסות ממיסיהם? האם מישהו עוסק במשמעות של בריחת מוחות מתמשכת, או שעליונות מוסרית אמורה להחליף מדיניות? אם התקיים דיון מעמיק כיצד למנוע ירידה - לא שמעתי.
מן העבר השני של מטבע הכישורים החיוניים נמצאת אוכלוסייה חרדית הולכת וגדלה, שילדיה אינם לומדים מקצועות ליבה, אין להם כלים לתפקד בשוק עבודה מודרני ותלותם בקופה הציבורית גוברת. האם נבחנות ההשלכות של הנטל הצומח הזה על משלמי המיסים ועל שרידות המשק? אם כן, מה המסקנות?
הדפוס חוזר על עצמו במערכות ובמוסדות: צרכים מיידיים מקבלים מענה, דרישות סקטוריאליות נענות, ואין עדות לבחינת ההשלכות והצפי לעתיד, כאילו דברים יסתדרו מעצמם.
ישראל מתהדרת בהישגים רבים. אין בהם להעלים אתגרים אמיתיים שעומדים בפניה. לאף אחד מהם אין פתרונות פשוטים. כולם דורשים משא ומתן, פשרות ובעיקר תכנון ארוך טווח. ההצלחה אינה מובטחת, אך התעלמות מסוגיות קיומיות תוך היצמדות לתפיסה ש“יהיה בסדר” כי “זה מה שאנחנו רוצים עכשיו ואחר כך נראה” משרטטת לישראל תחזית מסוכנת.
==
טובה הרצל היא שגרירה לשעבר.
תגובות