הסרט הראשון שלי, גרסת הבמאית: קרן נחמד על "כיסופים"

"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.

הסרט הראשון שלך – על מה הוא ואיך הוא נולד?
כיסופים הוא סיפור התבגרות המתרכזת בחייהם של חברי גרעין נח"ל המתנדבים בקיבוץ כיסופים בסוף שנות ה70, בצל המערכת יחסים המורכבת עם עזה בשלהי מלחמת יום כיפור. רגע לפני שחרורם משירות צבאי, שישה חברים – אלי, יואב, רון, מיכאלה, אודי ושושן – נסחפים אחר חופש, אהבה ותשוקה. הם נפגשים עם הפערים המשתנים בתפיסותיהם, רצונותיהם ומבינים שהחברות שלהם לא תצליח לשרוד הכל. הם נאלצים לקבל אובדן התמימות כאשר אחת מהבנות הגרעין נהרגת בעזה ויוצאים אל העולם עם סדק שלעולם לא יכול להתאחות.

הסיפור נולד מסיפורי גרעין של אבי, עליהם גדלתי ושמעתי ממנו ומאנשי הגרעין, שעדיין חברים קרובים שלו. איך השפיע המוות של חברה קרובה שלו על הזהות שלו ועל הסתכלות שלו על החיים. הסיפורים שחווה נראו לי כל כך רלוונטים, סיפורים שחווה בכל דור בארץ ישראל. למרות שהסרט עדיין מתרחש ב1977 רציתי שהסרט ירגיש כמו מפגש של עולמות בין מה שהיה למה שקורה עדיין. לא ידעתי כמה הוא יהיה רלוונטי כשהוא יצא לקולנוע.

כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?
לא כתבתי את התסריט לבד. יונתן בר אילן והדר ארזי כתבו יחד איתי. התסריט עבר כמה גרסאות וגם הקורונה שינתה ועיכבה אבל אני חושבת שמהרעיון עד היום צילום הראשון זה היה בערך 3 שנים. וכמובן גם הרבה השתנה בחדר עריכה.
סינמה שו״ת פרק 32 עם לימור שמילה: הליהוק עושה את הסרט

יש לך ביד את התסריט, איך יצאת לדרך?
למזלי הרב מהרגע הראשון של כתיבת התסריט היה מפיק, מיקי רבינוביץ' מלייטסטרים. הוא היה שם לאורך כל השרך, תמך, עזר לגייס, דחף לדדליין כדי שנצא לצלם גם שלא הכל היה ידוע. זה באמת היה הדרך הכי תומכת לעשות את הסרט הראשון. הוא לימד אותי המון ובאותה נשימה סמך עליי שאני אספק את העבודה.

איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימים לחיים את הדמויות שכתבת?
נהנתי מכל רגע! כבר מהליהוק, שחמוטל זרם עשתה בצורה מדהימה, כל אחד מהשחקנים בלט בדיוק לדמות שתואם לה.

בגלל שמדובר באנסמבל חברים רציתי ליצור כמה שיותר אווירה שיתופית בין כל השחקנים. לפני הצילומים גרמתי לכמה שיותר מפגשים חברתיים וחזרות (שעשינו בפארק הירקון כדי להרגיש הכי קרוב לאווירה של קיבוץ בעיר.) בצילומים ישנו בקיבוץ ליד כיסופים אז זה הפך את כל החוויה לעוד יותר מאוחדת, הם נהיו ממש גרעין וזה עזר המון ליצור את האווירה בסרט.

איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, שאת אחראית, שאת מנווטת את כל זה? מה התחושה?
זו תחושה של חופש עם המון אחריות. מצד אחד זה רגע שאיחלתי לו ומצד שני עכשיו מגיעה העבודה האמיתית. באופן הכי כנה זה המקום שהרגיש לי הכי נכון. שמה שדמיינתי כל כך הרבה זמן מקבל צורה. אני חושבת שגם הרגשתי מאוד בטוחה במיוחד בגלל הצוות שהיה איתי. הם כולם מאוד סמכו עליי ואני מאוד סמכתי עליהם. אני הכי נהנתי ברגעים של הבוקר, שכולם מגיעים לסט, עם קפה ושנייה לפני שכל הטירוף של היום מתחיל יש רגע של שקט ביחד.

איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?
מוזר. היה מדהים לראות שהכל נראה מעולה אבל גם לקח זמן להבין איך הכל מתחבר לסיפור מחדש ובגלל כמות הדמויות והטייקים הטובים של כולם את מי אנחנו רואים בכל סצנה. סהר ויזל (העורכת) ואני באנו בראש מאוד פתוח שהכל יכול להשתנות ושהכי חשוב זה שהסרט יעבוד. התחלנו בלבנות סצנות טובות ורק אחר כך לחבר אותן אחת לשנייה ולראות את הקצב של הסרט.

איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?
ההקרנה האמיתית הראשונה הייתי בפסטיבל באורלנדו חודש אחרי ה7 באוקטובר. זה היה ממש קשה לראות כמה הסרט מתכתב עם החיים אבל גם היה מדהים לראות איך קהל אמריקאי שלא מכיר כמונו את המצב בארץ יכול להתחבר ואולי גם להבין יותר על המלחמה והסיטואציה הישראלית. זה לא איך שחשבתי שזה יהיה אבל הרגשתי שרק באתי לייצג.
סינמה שו״ת פרק 31: דפנה לוין על הסדרה שנולדה ממשפט זדורוב

מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?
התגובה שהכי הפתיעה אותי זה שזה קרוב מדי למציאות. כל הסרט קיבל משמעות נוספת אחרי ה7 לאוקטובר. אני חשבתי שזה רק מראה כמה הוא רלוונטי.

איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?
ניסיתי להעביר את החיבור שלי לישראל ואת אהבה שלי ואת הביקורת שלי. כמה מורכב לגדול ולחפש את הזהות במקום כל כך מלא פוליטיקה ומלחמה. איך זה היה קשה בשור של אבא שלי ואיך זה קשה היום.

איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאית?
זה שינה את הכל. עד אז הכל היה תיאוריה ופתאום יש סרט אמיתי קיים. למדתי כל כך הרבה על מה לעשות ומה לא לעשות (דברים שאני מאוד מקווה לזכור בסרט הבא) והשתנתי המון כבת אדם. הבנתי איזה יוצרת אני רוצה להיות, לרגע זה לפחות. אני בטוחה שאני עוד אשתנה המון ואלמד הרבה גם בסרט הבא. זה הוביל לשינוי בחיים שלי, הסרט פתח לי דלתות שלא דמיינתי. עזבתי את ישראל, אני גרה בלוס אנג'לס, מנסה ליצור את הדבר הבא פה.