מכתב פתוח ליו"ר ועדת החינוך החדש של הכנסת, צבי סוכות, מקווה שתקרא. כי את הדברים שאכתוב כאן לא תשמע ממשרד החינוך, כנראה גם לא מרוב חברי ועדת החינוך וסיכוי לא רע שגם לא מאף אחד בסביבה הקרובה שלך.

מערכת החינוך בישראל נמצאת היום בקריסה. זאת האמת. במדדים בינלאומיים אנחנו מדשדשים כבר שנים. אנחנו לא בממוצע, אנחנו הרבה מתחת. זה נכון בכל מדד שבוחן את התלמידים וגם בכל מדד שמודד את המיומנויות של הבוגרים.

צבי, אני חושב שכולם יעידו ויסכימו שאתה איש אמת. אדם רציני. אל תיפול ותאחז כמו משרד החינוך בנתוני הבגרויות. הם עושים לעצמם חיים קלים – זה מדד פנימי ולא מדויק ובעיקר מתעלם מהמציאות: בורות, פערים עצומים בקרב התלמידים ובין מגזרים, ירידה באיכות ההוראה ונטישה של המקצוע, מחסור חמור מאוד במורים במקצועות מסוימים ובאזורים מסוימים ועוד שלל סממנים של מערכת כושלת. ועל זה מתווספת שיטת תקצוב עקומה, לא אחידה, שמתעדפת מגזרים מסוימים וגוזרת אי שוויון בהזדמנויות עבור התלמידים החלשים ביותר.

המצב לא טוב. ואסור להתעלם ממנו. אם נמתין, נמצא את עצמנו עם מערכת חינוך של מדינת עולם שלישי (והנה סוד גלוי, כבר היום חלקים גדולים מהציבור הישראלי כבר מקבלים חינוך כזה).

אם צריך לזקק את הבעיה לשורש אחד – זה חוסר בחירה. למערכת החינוך בישראל יש שלושה מרחבי אין בחירה.

אין בחירה להורים. הורים כמעט לא יכולים לבחור מסגרת, כיוון חינוכי, או מודל שמתאים לילדים שלהם. המדינה בוחרת עבורם. מי מהם שירצו להקים בית ספר, יגלו שזה בלתי אפשרי. המנהלים לא מתחרים על לב ההורים ואין להם ולמשרד החינוך את התמריץ הבסיסי ביותר לשיפור מתמיד – תחרות.

אין בחירה למנהלים. מנהלים אמורים להוביל, לממש חזון חינוכי. אבל בפועל מתפקדים כפקידים. אין להם חופש אמיתי בבחירת צוות בניהול שלו ובתגמול שלו. אין להם יכולת לנהל תקציב עצמאי. יש להם מעט מאוד השפעה כל תכני הלימוד. ואין להם כמעט אף יכולת להתמודד בצורה משמעותית עם בעיות משמעת ואלימות.

אין בחירה למורים. מבנה העסקה והשכר תלוי כמעט אך ורק בוותק וחונק מצוינות, לא מתגמל יוזמה ולא מאפשר מסלולי התפתחות מקצועיים אמיתיים. כל זאת לצד מעט חופש אקדמי והגבלות קשות על התמודדות עם אירועי משמעת.

המכנה המשותף לכל זה: הריכוזיות של משרד החינוך והכוח הבלתי מרוסן של ארגוני המורים.

משרד החינוך מרכז סמכויות בקנה מידה שכבר לא קיים כמעט באף מערכת ציבורית מודרנית. הוא אחרון וחריג במערב בחוסר היכולת שלו לאפשר לשטח לפעול. הוא מהווה בעצמו ראש חץ, שני רק לארגוני המורים בחוסר היכולת שלו להיות מותאם למציאות.

ארגוני המורים הפכו משומרי זכויות לשחקנים מיושנים עם תקציבי עתק מכספי ציבור, מנגנונים לא דמוקרטיים ולא שקופים והתנגדות עמוקה לכל רפורמה או שינוי. הם לא מאפשרים תחרות ומבססים מציאות קשה בראש ובראשונה עבור עובדי ההוראה אבל גם עבור כל מדינת ישראל.

כאן נכנסת ועדת החינוך. וכאן אתה נכנס לתמונה. אני יודע שזה ברור לך, אבל כותב בכל זאת – אתה לא פה כדי לעשות סיורים ואתה לא פה כדי לחמם כיסא ולהעביר את הזמן. אני מדגיש כי רבים וטובים לפניך נפלו בזה. אני לא חושב שאתה כזה. אתה פה כדי לעשות טוב עבור מדינת ישראל ועם ישראל ובוועדת החינוך אתה נמצא כדי ליישם פיקוח אמיתי. וכן, זה לא נעים ולא תמיד פופולרי.

אני מצפה שוועדת החינוך תדרוש תשובות ממשרד החינוך, למשל, סתם לדוגמא: למה חוזים אישיים כמעט ולא מיושמים בפועל? למה ממשיכים להעביר תקציבים למוסדות חינוך שלא מלמדים ליבה? למה אין שקיפות בארגוני המורים?

ובעיקר, שתכנס דיונים שאחרים נמנעו מהם: דיון מוקדם בהסכם השכר הבא של הסתדרות המורים, לפני שהוא נסגר בחדרים סגורים, לפני השביתות ולפני המלחמות הגדולות. דיון על הבחירות הלא דמוקרטיות בהסתדרות המורים שמתרחשות בתקופה הזאת. דיון על מאות מיליוני שקלים שעוברים מדי שנה לארגוני המורים מכספי המיסים שלנו (סוד – אף אחד לא יודע מה נעשה איתם). דיון על אלימות בבתי הספר והיעדר סמכויות למנהלים ולמורים. דיון על מבנה השכר וההעסקה של מורים ולמה רבים וטובים עוזבים את המערכת והאם יש קשר להסכמי השכר. דיון על ריכוזיות משרד החינוך והאלטרנטיבות לה. דיון על מורים מובילים שינוי שמנסים להיות ארגון מורים ונחסמים על ידי משרד החינוך.

אלה לא דיונים נוחים. אבל אם לא תעשה אותם, אף אחד אחר לא יעשה. ועדת החינוך יכולה להיות חותמת גומי. והיא יכולה להיות המקום שבו מתחילים סוף סוף לפרק את המבנה התקוע של מערכת החינוך. זה צריך להיות תפקיד חייך. כן, זה עד כדי כך חשוב. הכדור אצלך.

=======

טל לוריא הוא מייסד ארגון מורים מובילים שינוי ומחבר הספר 'עד הילדים'