היום (ה') מלאו שש שנים לפטירתו ממחלה של "גדול הרוצחים של העם היהודי מאז היטלר" כהגדרתו של רחבעם זאבי הי"ד. הוא היה גנב,שקרן ואכזר. גם כשהפסיד ראה זאת כנצחון. אבל השמאל הישראלי ראה בו פרטנר לשלום.

ערפאת לא נולד בארץ, כמו שתמיד טען, הוא נולד בקהיר ועלה לארץ רק בגיל 4. במשך שנתיים התגורר בירושלים, ואז עבר לעזה לבית דודו. את תקופת נעוריו בילה שוב בקהיר. הוא עוד הספיק להלחם במלחמת העצמאות עם הצבא המצרי על כפר דרום, אך עם תום המלחמה שב למצרים. בזמן הזה הוא השלים את לימודיו והיגר לכווית לעבוד שם כקבלן בניין.

ב1959 ייסד את ארגון הפת"ח ששם לו למטרה לחסל את מדינת ישראל. הפת"ח החל בסדרה של פיגועים נגד מטרות ישראליות, ביניהן המוביל הארצי. אחרי מלחמת ששת הימים נמלט לירדן וממנה החל לשלוח קבוצות של מחבלים כדי שאלו יפגעו בחיי האזרחים בבקעה. בפעולת התגמול של צה"ל בכראמה ב68' הצליח ערפאת לברוח כשהוא מחופש לאישה.

תגובתו הקשה של צה"ל שכנעה את חוסיין מלך ירדן, כי יש לבער את קיני המחבלים בירדן, ובספטמבר 70' חיסל צבא ירדן 1,000 מחבלים ואת היתר גירש ללבנון.

ערפאת בלבנון (ארכיון פלאש90)

גם בלבנון הסתדר ערפאת היטב. הוא הקים לעצמו מדינה בתוך מדינה שכונתה 'פת"חלנד', בה ניהל את השלטון בעצמו. המחבלים שזוהו באירופה כלוחמי חופש, קיבלו יחס מכובד. ערפאת אף הוזמן לשאת נאום באו"ם בו נתן לישראל לבחור בין האקדח לבין עלה הזית.

בסוף שנות ה-70 זמן עברו המחבלים מפעולות חבלה פשוטות לפעולות ראווה כחטיפות מטוסים ותפיסת בני ערובה. אחרי פיגוע בכביש החוף יצאו כוחות צה"ל ל"מבצע ליטני" בו פגעו קשות בבסיסי המחבלים.

ההתנקשות בשגריר ישראל בקפריסין, נתנה את האות לפרוץ מלחמת שלום הגליל, בה כותר ערפאת בביירות. במהלך המלחמה נפגש ערפאת עם אורי אבנרי שהיה אז עורך "העולם הזה". בלחץ על האו"ם ומדינות אירופה, הוסכם על הפסקת אש וכי ערפאת ושאר המחבלים יעזבו את לבנון לכיוון תוניס.

אז החלה בהתמדה קרנו של ערפאת לרדת בעולם. נטיותיו המרקסיסטיות, קירבו אותו לברית המועצות המתפרקת, שלא יכולה הייתה לספק לו את המימון לפעילותו. תמיכתו בסאדאם חוסיין במלחמת המפרץ גרמה לממשל בוש (האב) לנדות אותו.

בשנת 91' בלא מימון ובלא תמיכה ציבורית היה נראה שערפאת והאינתיפאדה שעליה הכריז הולכים ונמוגים. אלא שאז בא לעזרתו קרש ההצלה. השמאל הישראלי בראשות שמעון פרס ויוסי ביילין, הרימו אותו מהאשפתות והחזירו אותו למרכז הבמה.

 

פרטנר לשלום. רבין לוחץ יד לערפאת.

הסכמי אוסלו, עליהם חתם עם רבין, החזירו את ערפאת והכנופיה שלו לעזה בכבוד מלכים. את ערי הגדה חילק בין מקורביו המושחתים כשהוא מחמש את כוחותיו בנשק שקיבל במתנה מישראל.

למרות הבטחותיו וההסכמים עליהם היה חתום הוא מעולם לא ביטל את הקריאה להשמדת ישראל. גם על אש הפיגועים שמר באשר קטנה כשהיה נצרך ונתן יד חופשית לפגיעה כשהדבר היה נראה לו אפשרי.

בשנת 2,000 עם כשלון שיחות קמפ דייויד, בהן הבטיח אהוד ברק למסור כמעט את כל שטחי יהודה ושומרון, הורה ערפאת לפתוח במלחמה נגד ישראל. הטריגר לתחילת המהומות הייתה עליית ראש האופוזיציה דאז אריאל שרון להר הבית. במשך ארבע השנים הקרובות עד למותו, עשרות ישראלים יימצאו את מותם כקרבנות לפיגועי טרור אותם יזם ערפאת במה שמכונה "אינתיפאדת אל אקצה".

עם עליית שרון לשלטון התהפכה המגמה ביחס לערפאת. תפיסת אוניית הנשק קארין איי, הוכיחה לעולם כולו כי מגמותיו של ערפאת הן למלחמה. מבצע "חומת מגן", בו הגיעו כוחות צה"ל עד לפתח לשכתו של ערפאת, היוותה את תחילת הסוף של המנהיג הפלסטיני.

שרון הכריז עליו כעל "לא רלוונטי" ובודד אותו מהעולם. בינתיים הגיעו ידיעות על התפתחות במחלת האיידס בה לקה ערפאת (השמועות אומרות שנדבק מאחד משומרי ראשו) ומצבו הרפואי הלך והידרדר.

בחודש אוקטובר 2004, הוטס ערפאת כשהוא במצב קשה לבית חולים בצרפת, שם נפטר ממחלתו. אחרי מותו הובאה גופתו לרמאללה שם נקבר בקבר מפואר. עם מותו "נעלמו" כמיליארד דולר מכספי הסיוע לרשות הפלסטינית, שכנראה נמצאים עד היום אצל אלמנתו.

שש שנים אחרי מותו, בשמאל הישראלי מודים בטעות שעשו בהבאת הרוצח מבידודו בתוניס לתוך תחומי ארץ ישראל. אבל עדיין איש מהם לא לקח אחריות. למעלה מ-1,600 ישראלים שילמו בחייהם על ההרפתקה הזו, שאין לה אחראיים.