דוס מחמד. השבוע האחרון הפך לסוער במיוחד והעמיק את השבר בין המחנות הפוליטיים, סביב שאלת קיומו של טקס זיכרון ממלכתי. האש התלקחה סביב דיווחים על אמנים חובשי כיפות שסירבו לקחת חלק בטקס הממשלתי.

"פחדנים ומפלגים", כינה שדרן בערוץ בכיר את צמד המוזיקאים המחוננים – ישי ריבו וחנן בן ארי. אנשי הרוח שהשכילו בגודל כישרונם ובעומק יצירותיהם להציב את הגשרים בין המגזרים, הפכו ל"נגררים" ו"חסרי עמוד שידרה". "משרתים עלובים של השמאל" כונו אלו שנישאו עד אתמול על כפיי התהילה בזכות ולא בחסד.

"מתברר שאפשר להיות 'רקדן מה יפית גם אם אתה מזרחי עם כיפה שחורה", השתלח השבוע עיתונאי מוכר מעל גלי האתר. "יש רקדני מה יפית חרדים – ישי כהן ומשה ארבל וכל החבורה הזו. לא רק חנוך דאום יאיר שרקי ועקיבא נוביק יכולים, כל אלו שבנו עליהם בציונות הדתית שהם ישנו את התקשורת. הם מתבוללים בתוך האירוע, אין להם עמוד שידרה". בטוויטר היו מי שטרחו למסגר את פרצופיהם של הדתיים הסוררים, ילדי הפלא שלא עמדו בציפיות.

זלזול באינטליגנציה של חובשי הכיפות

"רקדני מה יפית" מעבר להיותו מונח שימושי בקרב מפיצי תאוריות הפלגנות והשיסוי, הוא גם ניסיון לעצב נרטיב ולהכתיב סטנדרטים. הטמעתו של המושג הזה בסדר התקשורתי, מעידה יותר מכל על זלזול באינטליגנציה של חובשי הכיפות, שמגיעה דווקא מצדם של אלו שנמנים על "המחנה האמוני". מוסר כפול שבו אמנים דתיים חוטפים אש קיצונית לעומת עמיתיהם החילונים – תוצאה של חשיבה צרה. מגוון דעות במגזר הדתי לא אמור להוות איום, אלא מקור לחוזק ולצמיחה.

הצורך לקטלג אמנים דתיים בקטגוריה פוליטית הוא לא רק מביש, אלא גם מסוכן. כשאמנים כמו ריבו ובן ארי נתקלים בתגובות עוינות על כך שלא הסכימו להופיע בטקס שנוי במחלוקת (נכון לעכשיו ריבו הכחיש את הדיווח), אנו עדים לתעמולה. מתקפה מכוונת נגד כל מי שאינו מציג נאמנות עיוורת לשלטון, היא סתימת פיות. ציפייה מאמנים דתיים להתיישר עם עמדות מסוימות משדרת מסר – אתם חלק "מהמחנה האמוני" רק אם אתם מיישרים קו.

העיסוק בביקורות שספגו האמנים, הוא הרבה מעבר לסערה סביב טקס כזה או אחר. זוהי קריאת השכמה להפסיק עם הסטראוטיפים המגזריים והציפייה מהדתי התורן, לייצג עמדה של מחנה שלם. המגזר הדתי מורכב מדעות שונות ומגוונת, בדיוק כמו שאר חלקי החברה הישראלית. הגיע הזמן להתחיל לחבק את המורכבות, יש לה ערך גבוה יותר מכל שיח של שנאה ודווקנות.