היום, רועי עידן מזוהה בעיקר עם עולם התסריטאות והטלוויזיה הישראלית, אבל במשך שנים הוא בכלל היה בטוח שהעתיד שלו נמצא במקום אחר לגמרי.
בריאיון לפודקאסט "סינמה שו"ת" בהנחיית אבי לודמיר, עידן חוזר למסלול שהוביל אותו מאנימציה וגרפיטי אל יצירת סדרות טלוויזיה, ומספר על הסיפורים האמיתיים שעמדו מאחורי שתיים מהצלחותיו הגדולות: "מנאייכ" ו"נוטוק".
רועי עידן בסינמה שו"ת
אולפן סרוגים
להאזנה בכל פלטפורמות הפוקדאסטים - לחצו כאן
בלי בגרות, אבל עם תואר שני
עידן מספר כי כנער לא היה לו כיוון מקצועי ברור. הוא לא סיים תיכון ועד היום אין לו תעודת בגרות, אבל דבר אחד תמיד אהב: לצייר. "הייתי ילד מאוד פרוע", הוא מספר. "הדבר שכן אהבתי מאוד, אהבתי לצייר. הייתי מצייר מלא, עושה גרפיטי וכאלה ומצייר קומיקס."
אחרי הצבא הבין שהוא רוצה לעסוק באמנות ונרשם ללימודי אנימציה בבצלאל. העובדה שהמחלקה עדיין לא העניקה אז תואר אקדמי אפשרה לו להתקבל גם ללא בגרות.
דווקא שם התגלה הכישרון האחר שלו. במסגרת לימודי התסריטאות, המרצה מוטי אבירם זיהה את היכולת שלו לכתוב וסידר לו עבודה קטנה בערוץ הילדים. עידן גילה לא רק שהוא נהנה מהכתיבה, אלא גם מהתחושה שרעיון שהיה קודם רק בראשו הופך להפקה שלמה.
"יש בזה משהו נורא ממכר", הוא אומר. "יש לך איזה רעיון לגמרי גולמי ואתה יושב מול איזה מסמך וורד, כותב, ופתאום זה נהיה כסף וזה נהיה עובדים ועובדים בזה איזה מאה איש ומצלמים את זה".
החלום על אמריקה שנגמר בניו יורק
למרות העבודה בכתיבה, באותה תקופה עידן עדיין חלם על אנימציה ועל קריירה בארצות הברית. הוא נסע ללימודי תואר שני באנימציה והתמחה בסטוריבורדינג.
בקיץ 2006, בזמן מלחמת לבנון השנייה, עבד בניו יורק אצל במאי אנימציה שאותו העריץ. אלא שהחוויה שם גרמה לו להבין עד כמה הוא מחובר לישראל. "הבנתי שאני לא באמת אצליח בחיים להתנתק ממה שקורה פה", הוא מספר. "כל המחשבה הזאת של פשוט לעזוב את הארץ... אני צריך לחזור לארץ."
הוא חזר לישראל, יצר קליפ אנימציה ל"קשה לי" של הג'ירפות, ובהמשך אף הגשים חלום מקצועי כשעבד על סדרת אנימציה עבור MTV. אלא שהסדרה נכשלה. במקביל, דווקא הכתיבה החלה לתפוס תאוצה.
המעבדה של ערוץ ביפ
אחד האנשים המרכזיים בדרך היה יובל שגב, חברו של עידן עוד מימי התיכון. שגב כבר הצליח כשחקן וקומיקאי והזמין אותו להצטרף לפרויקט חדש בערוץ ביפ.
כך נולדה "חיות פשע", היצירה הטלוויזיונית הראשונה שעידן כתב ויצר מאפס.
"זה היה ממש סדרה שיצרתי וכתבתי", הוא אומר. מבחינתו, ביפ היה סוג של מעבדה שאפשרה ליוצרים צעירים להתנסות בדברים שקשה לדמיין עוברים היום מסלול דומה.
משם הגיעה "בובי ואני", ובהמשך החלו להגיע הצעות נוספות. הוא הצטרף כיוצר ל"אבודים באסיה", לעונה השנייה של "ניו יורק", ובהמשך היה שותף ל"כפולה" ויצר את "זה לא הגיל".
"הדלתות נפתחות", הוא מסביר. "אתה מכיר אנשים, אתה בשאיפה מוכיח את עצמך... ואנשים רוצים לעבוד איתך עוד."
ההתנדבות במשטרה שהפכה ל"מנאייכ"
הרעיון ל"מנאייכ" הגיע ממקום אחר לגמרי. בתחילת העשור הקודם, במקביל לעבודתו כתסריטאי, עידן התנדב כשוטר סיור בתחנת לב תל אביב. לדבריו, הוא עבר באותה תקופה תקופה אישית לא פשוטה, ופסיכולוג הציע לו למצוא פעילות שתיתן לו תחושה שהוא עושה משהו משמעותי.
העצה עבדה. עידן יצא לסיורי לילה, רדף אחרי פורצים, טיפל באירועים ונחשף מבפנים לעבודת המשטרה. במהלך התקופה הזו נחשף בשוליים גם לחקירת מח"ש בתחנה. שם נולד הרעיון.
"סדרת משטרה שהשוטרים זה הפושעים", הוא נזכר. "אני רוצה להתמקד באנשים שמנסים לתפוס אותם." בתחילה בכלל דמיין את הרעיון כפורמט אמריקאי וניסה לקדם אותו בחו"ל. רק לאחר שהניסיון נכשל החליט להפוך אותו לסדרה ישראלית. אחרי ניסיון שלא צלח ברשת, הגיע התאגיד החדש, התלהב מהפרויקט ונתן לו אור ירוק.
"כל הכוחות מסביב רוצים שהסדרה לא תקרה"
ב"מנאייכ" עידן לא הסתפק בכתיבת התסריטים. כיוצר הסדרה הוא היה מעורב עמוקות גם בתהליך ההפקה, מהתקציב ועד הליהוק והצילומים.
לדבריו, אחד התפקידים החשובים ביותר של יוצר הוא פשוט לגרום לסדרה להגיע למסך. "העולם רק מחכה להזדמנות שהסדרה הזאת לא תקרה", הוא אומר. "אתה כל הזמן צריך לחמוק מהמורות שהמציאות שמה לך שהסדרה לא תקרה."
לבימוי הסדרה נבחר אלון זינגמן, שעידן הכיר מעבודה קודמת ב"משפחה טובה". החיבור ביניהם היה מוצלח כל כך, שגם אחרי הצלחת העונה הראשונה עידן כלל לא שקל לקחת בעצמו את כיסא הבמאי.
"אלון זינגמן... הוא באמת איש מאוד מאוד מיוחד ומוכשר", הוא אומר. למרות המעורבות הגדולה שלו על הסט, הוא מקפיד לדבריו להשאיר לבמאי את המרחב שלו. "אני לא צריך שני במאים. הדבר האחרון שצריך זה כמו שני מפקדים בצבא."
הסיפור הדרוזי שנשאר איתו מילדות
אחרי "מנאייכ" הגיעה "נוטוק", ששודרה בקשת 12. הרעיון לסדרה ליווה את עידן במשך שנים רבות והתחיל בכלל בילדותו בחיפה.
עידן גדל בסביבה שבה הכיר דרוזים ולמד עם ילדים דרוזים. אחד מחבריו הטובים היה בן העדה, וכשהיו בתיכון, אחיו הקטן של אותו חבר החל לדבר על מה שנתפס במשפחה כגלגול הקודם שלו.
"הוא התחיל לספר על הגלגול הקודם שלו פתאום", מספר עידן. המשפחה הצליחה לדבריו לזהות את האדם שעליו הילד דיבר ואף להפגיש אותו עם בני משפחתו. "אתה יושב שם ואתה משיל את הציניות שלך. זה דבר מופלא בעיניי."
מאז המשיך עידן להיתקל בסיפורים דומים ולקרוא על האמונה הדרוזית בגלגול נשמות. לצד הסקרנות האישית, הוא זיהה גם את הפוטנציאל הדרמטי.
"רציתי מישהו שהוא באמת מבפנים"
כשהפרויקט החל להתקדם בקשת, עידן התעקש לצרף אליו יוצר דרוזי. "אף אחד לא אמר לי 'אתה חייב שיהיה איתך איזה דרוזי'", הוא מדגיש. "אני אמרתי: אני רוצה שיהיה איתי מישהו שהוא באמת מבפנים."
כך הגיע אל נהאד בשיר. עידן פנה אליו באופן ישיר והציע לו להצטרף לפרויקט. בשיר, שכבר נתקל לדבריו בהצעות שונות בעבר, היה בתחילה חשדן, אבל אחרי שקרא את החומרים השתכנע. "הוא אמר לי אחר כך שהוא חושב שזה הרגיש לו ממש כאילו דרוזי כתב את זה", מספר עידן. "שזו המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל."
השניים המשיכו לכתוב יחד, ובשיר גם הצטרף לצוות השחקנים. את הסדרה ביים אדם סנדרסון. "עשה את זה הרבה יותר טוב ממה שיכולתי לצפות בכלל", אומר עידן.
ומה עכשיו?
גם אחרי "מנאייכ" ו"נוטוק", עידן ממשיך לפתח שורה ארוכה של פרויקטים. בימים אלה הסתיימו צילומי "העקידה", ספין אוף של "מנאייכ", שאותו ביים דן סחר. במקביל הוא עובד על סדרה נוספת לתאגיד, מפתח פרויקט עם הבמאי אמיר מן ועובד על פיתוחים נוספים.
וכל זה אחרי תקופה שבה, לדבריו, בילה חלק גדול מהמלחמה בשירות מילואים.
אחרי מסלול שהתחיל בציור, עבר דרך אנימציה, ניו יורק ו־MTV והגיע לכמה מהסדרות הבולטות בטלוויזיה הישראלית, נדמה שגם עידן עצמו לא באמת תכנן את הקריירה הזו.
אולי דווקא בגלל זה, כשהוא נשאל מה היה ממליץ ליוצר צעיר שמנסה להיכנס היום לתעשייה, התשובה שלו פשוטה: לכתוב, לייצר, להכיר אנשים ובעיקר להגיע עם רעיונות טובים. כי במקרה שלו, הזדמנות מקרית אחת פתחה דלת. כל מה שקרה אחריה כבר היה תלוי במה שהוא עשה איתה.