"אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה"?
אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים..”
המשפט הזה הוא תחילתה של אגדת החורבן המפורסמת ביותר, "קמצא ובר-קמצא", שהרבה יהודים למדו וילדים דתיים למדו בבתי הספר בשלב כלשהו של תקופת הלימודים במערכת החינוך הממלכתית-דתית או בישיבה התיכונית.
לכאורה, נראה שהסיפור כל כך מוכר שאין טעם לספרו שוב. אבל בגלל שבכל שנה מחדש בתשעה באב מעיינים בו, כדאי להדגיש 5 דברים שנעלמו מעין הקורא ויכולים לשפוך אור על משמעות הסיפור מימי בית שני עד ימינו.
1. קמצא לא אשם?
הגמרא קובעת שבגלל "קמצא ובר-קמצא" חרבה ירושלים, אבל מהסיפור עולה שהאיש ששמו קמצא בכלל לא אשם.
בעל הבית המסתורי(ששמו לא מופיע כלל באגדה התלמודית), שלח שליח מיוחד להזמין לסעודה את קמצא שהיה חברו ואוהבו, והשליח עשה טעות והזמין את בר-קמצא.
מקובל שלא לירות בשליח, אבל אין סיבה להאשים את מי שבכלל לא הגיע לאירוע. אם כבר מחפשים אשמים, אז אולי זה בעל-הבית היה צריך לבדוק בעצמו את רשימת האורחים, ולא להלבין את פני קמצא ברבים מול כולם ובסוף לזרוק אותו החוצה מהבית שלו.
אולי קמצא קצת לא בסדר, בגלל שלא שלח שליח משלו לבעל הבית והודיע שאין לו סידור לילד אז הוא לא יגיע לסעודה. אם ההודעה הייתה מגיעה לשליח המקורי של בעל הבית(שגם לו יש אבק אשמה בגלל הבלבול בשמות והפסיביות באי תיקון הנזק שעשה) הוא היה מבין שזה קמצא, ולא בר-קמצא ומוודא שהאחרון לא יגיע לסעודה ויעשה בושות ובכיות לדורות.
2. קמצא בארמית זה חרק
באגדות התלמוד יש עניין לדקדק גם בשמות של גיבורי הסיפור, ובמקרה הזה "קמצא" בארמית זה סוג של חגב או נמלה קטנה.
זה מפתיע, כי המילה קמצא מתקשרת אוטומטית בראש דווקא עם "קמצנות", ובסיפור הזה שני האנשים שהתבלבלו בשמותיהם לא בהכרח היו קמצנים.
לגבי קמצא, אפשר לשער שאם היה אוהבו של איש עשיר כנראה היה גם הוא עשיר (כי כל מכובדי ירושלים הוזמנו לסעודה, והקשר של חברות וממון מוזכר גם בתנ"ך בפרשת קניין מערת המכפלה של אברהם מעפרון החיתי שאומר לו בלשון ימינו "מה זה כבר 400 שקל כסף ביני ובינך"), ואם קמצא עשיר, זה לא בהכרח אומר שהוא קמצן.
לגבי בר-קמצא ברור לגמרי שהיה עשיר ובכלל לא קמצן כי הוא הציע לבעל הבית לשלם מחצית משווי כל הסעודה ורגע לפני שנזרק מהבית גם את מחיר כל הסעודה. בעל הבית לא השתכנע ואמר לו שיתחיל להתנענע החוצה.
הסיבה שנתנו שמות של חרקים לאנשים שעוררו מחלוקת ומהומה שבסיסה שנאת-חינם, היא שפרוקי הרגלים הם עשויים מחלקים שעשויים להיפרד ובאזורים מסוימים נחשבים למזיקים ומשחיתי מזון ושטחי חקלאות.
החרקים הקטנים שמתנתקים מהכלל וחושבים רק על עצמם יביאו חורבן והרס.
3. בר-קמצא לא מתנצל
מתחילת הסיפור ועד סופו בר-קמצא לא מתנהל נכון ואפילו גרוע מההתחלה ועד הסוף המר. הוא מובל ולא מוביל, מתנהל בנינוחות יתירה מול בעל הבית שבא לביתו בלי ידיעתו, והכי גרוע שבמקום להתנצל על העבר ולהתפייס הוא מנסה לשחד את בעל הסעודה ולהיכנס אתו לשותפות עסקית.
כשהוא רואה שהחכמים שבחדר לא מתערבים, הוא נהיה אדום וחמום מוח ומתכנן מזימה שתגרום לקיסר הרומי לחשוב שהיהודים מרדו בו.
לא היה יותר פשוט לבקש סליחה, יא בר-קמצא?
4. החכמים מהאו"ם
החכמים והעשירים שיושבים בסעודה לא מתערבים בסכסוך ולא מנסים להשכין שלום. זה מעיד על מחלת האדישות שהתפשטה בירושלים.
במקום איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, כולם אוכלים שותים ומתעלים ממצוקת החלש, הלא הוא בר-קמצא שמושפל בציבור על ידי בעל הבית העקשן והשלילי שברוב האגדה התלמודית המקורית אומר בעיקר את המילה לא.
רק תחשבו שבגלל התעלמות החכמים ואי מניעת שנאת חינם בסעודה אחת, כל שנה בתשעה באב לא אוכלים.
5. אשמים אלמונים
האגדה התלמודית מחמירה מאד עם קמצא ובר-קמצא וקובעת שבגללם חרבה ירושלים.
אבל מבט מעמיק בסיפורם מגלה שהיו עוד שותפים רבים להרס ולחורבן: זכריה בן אבקולס, פוסק הלכה ענוותן ומחמיר שלא היה מוכן להתפשר כמלוא נימה על החומרות ההלכתיות ולא היה מוכן לאשר להקריב את קרבן הקיסר בשום אופן ובגלל זה החליט הקיסר להחריב את ירושלים.
על ר’ זכריה אמר ר’ יוחנן: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו”.
משום מה, בתחילת האגדה מוזכרים רק קמצא ובר קמצא כסיבה לחורבן ירושלים הבנויה. ומה עם הקיסר? ומה עם החיילים הרומאים? האם כל החורבן קרה רק בגלל הסיפור של הסעודה ובלבול של השליח בשמות? שאלות קשות והתשובות לא קלות.
מה שידוע בוודאות זה שאפילו בידיעת העובדה שנגזר על ירושלים להיחרב, הסיבה העיקרית שהתלמוד בחר להדגיש היא שנאת חינם.
כדי לסגור מעגל הפסוק "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה" מרמז שצריך לחשוש כל הזמן מההשלכות של הקשחת הלב וחוסר חמלה ואהבה כלפי כל אדם כל הזמן. התוצאות עלולות להיות הרסניות לדורי דורות.
האמונה בסיפורי אגדה מטריפים את דעתם