דעה: כשאין אמירה חדשה, גם איחוד השורות לא יועיל

בט' בטבת התקיים בלוד כנס ראשון של תנועת "רעננים", לייסוד מנהיגות חזקה לציונות הדתית.

תנועת רעננים שהוקמה בעקבות משבר ההנהגה הפוליטית של הציבור הדתי, מנסה באמצעות כוחות צעירים למצוא את הדרך לאיחוד שורות במחנה הפוליטי הדתי. אלא שראשי התנועה לא נשאו בפיהם בשורה חדשה של מנהיגות, אלא שוב הפצירו בחברי הכנסת משתי המפלגות הדתיות שנכחו באולם, להתאחד ביניהם ולרוץ ברשימה משותפת שתייצג את הציבור בכללותו.

מארגני הכנס הציגו לקהל את תנועת "רגבים", הגרעינים התורניים ואפילו את העלון "עולם קטן", כהישג של יזמות דתית-ציונית. חברי הכנסת שעלו לנאום, כל אחד בתורו, חייכו בנימוס והסבירו בטון מתנצל בין עקיצה הדדית איש לרעהו, כי את העשייה הברוכה בשטח קשה מאד לתרגם להצלחה פוליטית עם איחוד או בלעדיו. יש קשיים טכניים, יש בעיות פרסונליזציה. ככלל, התקבל הרושם שהם גם אינם מוטרדים מכך יתר על המידה.

יוצא מן הכלל היה חבר הכנסת מיכאל בן ארי. לאחר שהביע תחזית קודרת לעתידן הפוליטי של שתי המפלגות וציין שבבחירות הבאות מספר המנדטים של שתיהן צפוי לרדת בחצי, הוא ניסה לעמוד על סוד ההצלחה של המפלגות הגדולות.

הוא הסביר את הצלחתן בכך שמדי קדנציה, מגיע לכנסת כוח אדם חדש, רענן ונמרץ ששואף בכל מאודו לשנות את המציאות, דבר שלמפלגות הדתיות לא היה מזה עידן ועידנים. מעבר לכך, לא נעשה בכינוס הזה או בכל פורום ציבורי אחר ניסיון להעמיק אל שורשי האנמיה של הייצוג הפוליטי בציבור הדתי.    

הדבר מעלה תמיהה, הרי קשיים טכניים יש בכל תנועה פוליטית, בעיות פרסונליזציה הן גם נחלתן של המפלגות הגדולות וחברי הכנסת הדתיים אינם נופלים בכישוריהם מיתר חברי הכנסת. עם זאת, הציבור הדתי ממשיך לנטוש בהמוניו את הבתים הפוליטיים של הציונות הדתית ומכנסת לכנסת נותר רק גרעין קשה של מצביעים שאף הוא הולך ומתמעט ומדוע?

הסיבות המרכזיות לכך נעוצות לדעתי דווקא באידיאולוגיה- בדרכה הפוליטית והציבורית של הציונות הדתית בשני העשורים האחרונים. האחת קשורה ליחסי עם ומדינה והשנייה קשורה לתפיסת הזמן והמרחב האידיאולוגיים.

יחסי עם ומדינה

כידוע, מאז סוף שנות השמונים, מדינת ישראל החלה לאמץ מדיניות אסטרטגית רחבה בתחומי החוץ והביטחון שאינה מקובלת על מנהיגי הציונות הדתית ויצרה עימות בינם לבין השלטון המרכזי. במשך יותר מעשרים שנה, ממשלות מתחלפות, תוכניות מדיניות קמות ונופלות, אבל הציונות הדתית מחריפה ומקצינה את העימות בשל אותם עקרונות.

הדבקות בעמדות הניציות וההתנגדות הנחרצת לקו הכללי, רוקנה את הציונות הדתית מכל כוחה הפוליטי כסוללה משומשת ותייגה את נציגיה כחסרי ערך בעיני כל מפלגות השלטון. במציאות שכזו, אין אפשרות לשותפות פעילה בממשלות ואין כמעט משקל לשותפות בקואליציה/אופוזיציה.

מוקד אחר של עימות, הוא בין מנהיגי הציונות הדתית לחברה הישראלית. למרות האהדה החלקית שהציבור הדתי זוכה לה ברחוב והקריאות הדמגוגיות בנוסח: "העם איתנו", "העם רוצה ימין", "התקשורת מסיתה" וכו', אסור לטעות, ההנהגה שלנו נמצאת בעימות קשה גם עם הציבור הישראלי הרחב.

לצערנו העימות הזה קשה אף יותר מזה שבמישור הפוליטי משום שהוא מחלחל אל כל שכבות האוכלוסייה. ה"ברית ההיסטורית" שהייתה בימיה הטובים של המפד"ל בין הציבור הדתי לציבור הכללי, פינתה את מקומה לויכוח מר על מרכיבי החוסן הלאומי והביטחוני של מדינת ישראל.

גם כאן ההנהגה מקצינה את העימות משנה לשנה. מה שהחל כויכוח על פתרון הסכסוך הישראלי-ערבי, התרחב למהות הדמוקרטיה בשלטון ועד לצביון התרבותי של מדינת ישראל. גם העימות הזה גובה מחיר כבד מהנהגת הציונות הדתית שהפכה לאיום אפילו בעיני הימין הליבראלי שמהווה את הרוב בציבור הישראלי.

תפיסת הזמן והמרחב

גורם מחליש נוסף שמאפיין רק את מפלגות הציונות הדתית הוא התפיסה האידיאולוגית של זמן ומרחב. בעוד שכל המפלגות הגדולות נשענות על ההיסטוריה הקצרה של היישוב העברי ומפנות את רוב מרצן למבט אל העתיד, מפלגות הציונות הדתית עושות את ההיפך הגמור: הן משקיעות את עצמן בתוך ההיסטוריה הארוכה של עם ישראל, שאינה רלוונטית לפוליטיקה הישראלית ונמנעות ממבט אל העתיד.

למעשה, אין לציונות הדתית שום חזון מעשי לעתיד וכל כוחן מופנה אך ורק לשמור על הישגי העבר בהווה. יתר המפלגות רואות את עצמן כבונות העתיד של האזרח הישראלי, הן פועלות למען ביטחונו, פרנסתו, רווחתו ואיכות חייו של האזרח ועל זה מבוססת מערכת השיקולים גם בנושאים המורכבים ביותר. למנהיגי הציבור הכללי יש אמון מלא בחברה הישראלית ואמונה כי הדור הבא ימשיך להצעיד את מדינת ישראל לעתיד טוב יותר.

הבעת אמון שכזו, לא נשמעת כלל ממנהיגי הציונות הדתית, לא על דור ההווה ולא על דור העתיד. חשוב לציין שבנקודה הזו נמצא ההבדל בין ההישגים של הציבור הדתי לבין הכישלונות: לבד מהשדה הפוליטי, ביתר תחומי החיים הציבור כן מתכנן את צעדיו קדימה בצורה שקולה ומאמין כי פעולות הנעשות בהווה יביאו לתוצאות טובות יותר בעתיד.

אמנם שני הגורמים שציינתי כאן לא עלו לדיון בפורומים ציבוריים, אבל ייתכן מאד שהציבור הדתי לא מתעלם מהם בשיקולי ההצבעה שלו. למרות היותו מזוהה כמחנה דתי שמרן, הציבור הדתי ידוע כדעתן, בעל חירות פרטית וככזה שאינו מוחזק כקהל שבוי בידי נבחריו.

רבים בציבור מבינים: מנהיגות שמרנית, המרוכזת בעבר, עסוקה במאבקים בהווה ומאמינה כי למדינת ישראל  אין עתיד לפני ביאת המשיח- מקומה לא בבית הנבחרים הישראלי. הציבור מימין ומשמאל תמיד יעדיף  מנהיגים שפועלים ומייחלים למען עתיד טוב יותר ולא למען עבר מפואר ככל שיהיה.

 עדיין אסור להתייאש. התנועה הציונית-דתית יכולה לשקם את מעמדה הפוליטי, אבל בתנאי שתתחיל שיח חדש ושונה עם השלטון המרכזי ועם החברה הישראלית.