פרשת השבוע

היחס לקנאות הוא דו ערכי, מצד אחד אנו משבחים אותה ומאידך אנו מגנים אותה, איך להבין את דו הערכיות הזו? הרב יעקב פילבר לומד מדברי הנצי"ב כי קנאות יש לה מקום רק כאשר היא הפתרון היחידי, וכשאין ברירה וחייבים לפעול ומיד. בשאר המקרים, צריך לנהוג אחרת.

בברכת מה טובו אהליך, הבין בלעם כי אי אפשר לנהל בחיי יום־יום בית־חילוני־חבוש־כיפה, ובה בשעה לקוות כי את כל מגרעות הבית ישלים בית הספר

המומחיות של בלעם הייתה כי הוא היה יודע לכוון את השעה שבה הקב"ה כועס ובה לקלל. לבלעם היה כשרון לראות את הצד המכוער והחלש של כל אומה ולכוון את הביקורת שלו עליה. הוא היה יועץ אסטרטגי אשר ידע למצוא את הנקודות החלשות של היריב ובהם להלום פעם אחר פעם.

בלעם הולך להשמיד עם שלם בשבט פיו, כשאפילו את אתונו הוא לא מסוגל להרוג בלי חרב. מה יודעת האתון שבלעם לא יודע?

עמדנו בפני משבר פוליטי חמור. המנהיג שאנו יודעים שנמצא בסוף דרכו, פותח בשיחות שלום עם עמי האזור, אך הם יורקים לו בפנים. בהמשך אחרי פטירת שנים מראשי העם, הפסדנו במלחמה והמוראל היה בשפל חסר תקדים. מה שהביא להתאוששות ולנצחון בשדה הקרב, היה דווקא החוסן של העם.

משה ואהרן לא יכולים להכניס את ישראל לארץ משום שהם לא סיפקו את הסחורה. ומנהיג שלא מספק את הסחורה צריך ללכת הביתה

הרב יעקב פילבר לומד מפרשת השבוע כי לא כל יחיד או קבוצת אנשים יכולה להקים לה מאחז או התנחלות על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן. ההתיישבות צריכה להעשות בגושים

חברת הכנסת מ'יש עתיד' אמרה בגלי צה"ל כי היא רוצה להנהיג את עם ישראל כמו קרח. אחרי שהסבירו לה מי זה קרח היא הגיבה: "יצאתי 'נעל' בגלי צה"ל"

בכל בחירות ידוע מראש שמפלגה אחת תפסיד. וידוע מראש שבאותה מפלגה יקימו ועדת חקירה וימצאו את האשמים. איש לא יאמר שהמפלגה הפסידה פשוט מפני שהעם רוצה את המפלגה המתחרה.

למשימה של הכנת השטח לפני הכניסה לארץ, יצאו שנים עשר נשיאי ישראל, ראשי העם. לא צריך להיות ראש אמ"ן, כדי להבין שלמשימת סיור לא שולחים כמות כזו של אנשים, בטח שלא למשימה ארוכה שכזו. הכשלון היה כתוב על הקיר, רק צריך לברר מי נתן את ההוראה למבצע הזה.

מי שמנתח את האידאולוגיה של האדם לפי הנימוקים שהוא מעלה, טועה, ומחפש מתחת לפנס. אל תקשיבו לנימוקים שהאדם מעלה – הוא משקר. הקשיבו למעשיו.

כדרכו של עם ישראל, עם תחילת ההליכה מתחילות התלונות. אבל משה רבנו כמנהיג אחראי, אבהי, מתפלל לקב"ה שיסלח לעם ישראל. עד שמגיע המקרה שבו הדרישות הם כל כך לא בתחום ההשגה של משה רבינו, עד שגם מנהיג כמוהו אומר "איני יכול עוד".

התעלותו של הנזיר, היא לתקופה קצרה, תקופה בה יתעלה הנוזר, ושאת התעלות זו יפיץ לבני משפחתו ולסביבתו הקרובה. בבקשה זו בעצם מנסה הנזיר להתקרב לדרגת הכהן, שנפגש עם הקודש בבית המקדש שבועיים בשנה, ומפיץ את ההשגות אליהן הגיע בין שכניו ואנשי עירו. אז מי מהם גדול יותר?

סידור המחנות סביב המשכן, אינו עניין של מה בכך, אלא הוא מייצג גם את ההיררכיה בתוך עם ישראל. סדר זה יחזור גם בהתנחלות בתוך ארץ ישראל, עם שינויים כאלו ואחרים. מצד אחד נמצאים בניה של רחל ומהצד השני נמצאים בניה של לאה, כששאלת השאלות היא מי ינהיג את עם ישראל.

אחרי המהפכה הצרפתית ומלחמת האזרחים האמריקאית כשהרעיונות הליברליים והדמוקרטיים שולטים בעולם, מתחזקת השאלה, האם עבדות היא מוסרית? אנחנו יודעים, שהתורה היא תורת חיים וחוקיה הינם רלוונטיים לכל תקופה. האם גם היום, יש מקום לעבדות? הרב קוק נשאל, והשיב שהמצווה רלוונטית גם לימינו.

בעוד יהודי רגיל יכול להתחתן עם כלל הנשים היהודיות, הרי שלכהן אסור להתחתן עם רשימה די מכובדת של נשים. המכנה המשותף של כל הנשים האלה, הוא שעברן אינו נקי. התורה מדריכה את הכהן, איש הקודש, שלו אסור להתחבר אל נשים כאלו. עליו לשאת רק נשים שעולם הפנימי שלם.

החובה לכבד את הקשיש אינה מפני רחמנות אלא בגלל מעלתה של הזקנה, הערכה שיש לתת לניסיון שצבר המבוגר ברבות השנים, ולהכרת הטובה לתרומה שתרם לאנושות במהלך חייו.

הופעת הצרעת אצל החוטא דומה לעליית חום הגוף אצל החולה, המודיע שמשהו משובש בבריאותו ושעליו לטפל בעצמו לפני שמחלתו תתפתח והיא עלולה לסכן את חייו. לנגע הצרעת המופיע אצל החוטא, יש תפקיד של התראה לאדם המתריעה כי משהו משובש אצלו מבחינה מוסרית ועליו לקחת עצמו בידיים.

נדב ואביהוא היו מודל שונה של מנהיגים, שהאנוכיות והדאגה לקידום האישי שלהם היתה בראש מעיינם, גם במחיר רמיסת מי שעומד בדרכם. כשהסתכלו קדימה וראו את שני הזקנים ההולכים לפניהם היה ברור להם שהם פשוט מפריעים וחוסמים בפניהם את דרכם אל השררה, ולכן אצה להם הדרך להפטר מהם.

ספר ויקרא, העוסק בקרבנות, איננו פותח בקרבנות חטאת או אשם, שמטרתם לכפר על חטאיו של היהודי. ספר ויקרא מתחיל בראש ובראשונה בקרבנות תודה. היחס הראשוני צריך להיות יחס של הודאה. אנו לא נותנים לקב"ה קרבן, כדי לקבל ממנו בחזרה, אלא אנו מקבלים ממנו כדי לתת.