ברכות רבות ברך בלעם את עם־ישראל, מכל הברכות של בלעם המפורסמת ביותר היא ברכתו: "מה טובו אהליך יעקב" שבמסורת האומה מיחסים אותה לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, כמו שנדפס בעמוד הראשון של הסדור: "בכניסתו לבית הכנסת אומר: 'מה טובו אהליך יעקב…".

ובמסכת סנהדרין (קה,ב) אמרו: "מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו, ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות (ועל כרחו אמר) מה טובו אהליך יעקב". ובהמשך הגמרא אמרו על יחודה של ברכה זו: "כולם (כל ברכותיו של בלעם) חזרו (בגלות) לקללה, חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות".

אולם כשאנו מעיינים בפשוטו של מקרא מתייצב בפנינו פירוש אחר ל'אהלי יעקב', שהוא המשך לכתוב: "וישא בלעם את עיניו, וירא את ישראל שוכן לשבטיו", מה ראה בלעם הרשע בעם ישראל שבגללה התפרצה ממנו בהתפעלות הברכה: "מה טובו אהליך יעקב"? מפרש רש"י: "על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה".

ובילקוט שמעוני (בלק תשע"א) מבואר הדבר: "בשעה שירדו למצרים היו צנועים כל אחד ואחד בתוך אהלו, שנאמר: 'איש וביתו באו' – לא ראובן היה מביט באשתו של שמעון ולא שמעון באשתו של ראובן, אלא כל אחד באהלו צנוע. ואפילו כשהיו ששים רבוא במדבר כך היו צנועים, ולא היה אחד מהם פותח פתחו כנגד פתחו של חבירו. כיון שצפה בלעם וירא ישראל שוכן לשבטיו, התחיל משבחן: מה טובו אהליך יעקב".

החינוך מתחיל מהבית

האם שני הפירושים הללו חולקים זה על זה? אפשר לומר שלא זו בלבד שהם אינם סותרים זה את זה, אלא אפילו משלימים האחד את משנהו, ושניהם צריכים זה לזה. הרבה שמענו בתקופה האחרונה על מקרים של משברים ואכזבה מתוצאות חינוכיות שליליות, בעיקר מבחינה דתית, במוסדות החינוך שלנו, כולל המוסדות התורניים.

והנה בנסיון למצוא פתרונות ותרופות למחלה זו, היו חכמים שהושיטו אצבע מאשימה לכיוון תכני הלימוד או דרכי הלימוד, ולפעמים אף נשמעו טענות על איכות המחנכים, תוך התעלמות מהמרכיב המרכזי שבחינוך האדם והוא בית ההורים. אבל כל נסיון לנתק בין בתי המדרשות ובתי הכנסיות ל'אהלי יעקב' במובנם האישי של מסגרת המשפחה, הוא מחטיא את הסכוי למציאת פתרונות אמת לבעיה חינוכית כאובה זו.

חינוך האדם מתחיל בבית, בדוגמא האישית של ההורים ובהתנהגות היום־יומית שלהם בכל תחומי החיים, אי אפשר לנהל בחיי יום־יום בית־חילוני־חבוש־כיפה, ובה בשעה לשלוח את הבן לישיבה, בתקוה שאת כל מגרעות הבית תשלים הישיבה.

בלעם הרשע, שבא מחברה מתירנית של מדין ומואב, חברה שאין בה לא ערכים, לא צניעות ולא קדושה, אדם שתכונותיו היו: "עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה" (עיין פרקי אבות פ"ה משנה כ"ב), והנה הוא נושא את עיניו ורואה את ישראל שוכן לשבטיו, רואה את הבית היהודי לא רק בתפארתו, אלא בעיקר בצניעותו, שצנעת הפרט וכבוד האדם אינם סיסמאות שדופות, אלא מעשה יום יום, שפתחו של ראובן אינו מכוון מול פתחו של שמעון, ושראובן לא היה מביט באשתו של שמעון ולא שמעון באשתו של ראובן, אז הבין שגם בתי הכנסת ובתי המדרש שלהם אינם כשאר מקומות הפולחן והלימוד של העמים.

כי כאשר החיים החברתיים והאנושים של היהודי הם ככל העמים, והחיים הדתיים הוא עולם נפרד מהם, כאשר בבית האדם נוהג כך ובבית הכנסת או בישיבה הוא נוהג אחרת, הדבר ניכר בחינוכו ואמונתו של האדם, כי אין להפריד בחיי היהודי בין "מה טובו אהליך יעקב" של הבית הפרטי ל"מה טובו אהליך יעקב" של בתי הכנסת ובתי המדרש.