מתחילת התורה ועד פרשת קרח, בכל פעם שבו העם התלונן או חטא, התרחש אות או מופת כלשהו, אם היה צורך בעונש לעם – הקב"ה העניש, והבעיה נפתרה – העם חזר בתשובה.

מתחילת התורה ועד פרשת קרח, בכל פעם שבו העם התלונן או חטא, התרחש אות או מופת כלשהו, אם היה צורך בעונש לעם – הקב"ה העניש, והבעיה נפתרה – העם חזר בתשובה.

בפרשתנו, כל ארוע כזה רק מסבך יותר את התמונה. אש יצאה מלפני ה' ואכלה את עדת קרח, דתן ואבירם נבלעו באדמה, והמצב רק מחמיר. עם ישראל לא רק שלא מפסיקים להתלונן – הם מתלוננים ביתר שאת. ביום הראשון כשאמר ה' למשה ואהרן "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע", הם השיבו "אֵ-ל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?". כשנאמר להם דבר דומה ביום השני, הם כבר לא יכלו להשיב את התושובה הזאת.

ביום השני כשל העדה נקהלו וראו את האש אוכלת את עדת קרח ואת דתן ואבירם נבלעים באדמה, לא רק שלא הודו למשה ואהרן, הם עוד התרעמו עוד יותר. גם כאשר פורצת מגפה – עדין יש תלונות.

מחלוקות אישית לא תוכרע בצורה עניינית

הרבה ענינים אפשר ללמד בקלות ע"י מופתים וענשים. לא כן קבלת מרות של בני אדם. קשה לאדם לקבל עליו מרותו של אחר. הוא מצדיק את זה בנמוקים אידאולוגיים, כל העדה כלם קדושים וכו', אך למעשה הענין הוא אי קבלת משה. אחרי שהוכח שמשה הוא הנבחר עדין לא נותן העם שיבלבלו אותו עם העובדות והוא אומר אתם המיתם את עם ה', וכו'.

אנו רואים תופעה זאת גם בימינו: בכל בחירות ידוע מראש שמפלגה אחת תפסיד. וידוע מראש שבאותה מפלגה יקימו ועדת חקירה וימצאו את האשמים. איש לא יאמר שהמפלגה הפסידה פשוט מפני שהעם רוצה את המפלגה המתחרה. מי שיאמר כך במפלגתו יהיה מנודה בה עולמית.

ברור שאנו יותר טובים, אך מישהו עשה טעות במערכת הבחירות והוא צריך להסיק מסקנות אישיות חמורות. זה מגוחך כמובן, משום שמראש ברור שכששתי מפלגות מתחרות אחת מהן תפסיד. אך התכונה שלא לקבל את זה שהעם רוצה אחרת אלא להאשים את מי שהמית את עם ה' היא התכונה שיש גם בפרשתנו וגם בכל פוליטיקה. רדיפת הכבוד והכסא היא יצר שא"א לנצחו במופת אחד וענש אחד.

ויכוח ענייני אפשר להכריע בראיות והוכחות ואותות ומופתים. ויכוח אישי לא. להפך, מי שיביא הוכחה חזקה לשיטתו, יגידו שהוא אלים וכוחני ולא הגון, וכל הקהל יכעס עליו ויאמר אתם המיתם את עם ה'.

מאבק אישי, מחלוקת שלא לשם שמים

חטאים רבים כבר ידע ישראל מאז צאתו ממצרים, אבל מאבק על הנהגה ועל כבוד הוא מר וקשה יותר מכל חטא אחר. מאז יציאת מצרים, אחרי כל חטא היה אות ומופת מאת ה', ואולי גם ענש, ובזה תם הענין. לא כן בפרשתנו. נעשה אות ומופת מאת ה' ובו גם נשרפו מקריבי הקטורת ונבלעו דתן ואבירם באדמה, והדבר לא עורר את אמונתם של ישראל במשה, להפך, זה עורר את רוגזם: הם שבו ונקהלו למחרת על משה ועל אהרן וכעסו עליהם על שנצחו: אתם המתם את עם ה'. כעת שוב אנו חוזרים אל המצב שהיינו בו יום אחד קדם לכן, מצב שבו אומר ה' אל משה "הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע", אבל הפעם משה לא יכול לענות את אותה תשובה שענה אתמול "אל אלהי הרוחת לכל בשר האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף". הפעם כל העדה חוטאת.

כאן יש למשה פתרון אחר: הוא אומר לאהרן שיוכיח את בחירתו לא ע"י המתת החוטאים, אלא להפך, ע"י כפרה עליהם במחתת קטרת. מנין למד משה שאפשר לכפר על ישראל ע"י קטרת? למה צוה על אהרן לקחת דוקא מחתת קטורת? נראה שהתשובה לכך פשוטה: ה' אמר לו. אבל לא באותו יום, ביום הקודם. ביום הקודם היו אמורים אהרן ומאתים וחמשים אנשי קרח לעמוד מול אהל מועד עם מחתה, כדי לראות במי יבחר ה'. בפעל, עמדו שם רק אנשי קרח, ואש יצאה מאת ה' ללמד שהם לא נבחרו. אהרן לא עמד שם כי הוא הלך עם משה אל דתן ואבירם שלא רצו לבא אל אהל מועד. לכן, ביום הראשון נודע ע"י המחתה מי לא נבחר, לא נודע מי כן נבחר. ביום השני אומר משה לאהרן: קח את המחתה שהיית אמור לקחת אתמול, והולך אל העדה. ה' יכפר על העדה ובכך יוכיח שלא רק שאינו שועה אל אנשי קרח כשהם באים במחתה, אלא שאליך הוא שועה, ובכך גם נעצור את הנגף וגם המחתה תמלא את יעודה המקורי: יתברר ע"י המחתה שה' בחר בך.

האם זה הועיל? יותר מאשר בליעת קרח, אבל עדין לא לגמרי. עדין היה צרך לראות איזה מטה פורח, וגם שיטת הבחירות הזאת לא הועילה לגמרי. למחרת הבחירות, למרות המטה הפורח המפורש שנועד למטרת "ותכל תלונתם מעלי", נקהלו בני ישראל שוב על משה ואהרן, והפעם הסוו את טענתם בטענה המתממת "הן גוענו אבדנו כלנו אבדנו  כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות". כאומרים "אבל המורה, מה אנחנו יכולים לעשות, כל מה שאנחנו עושים אתה מעניש אותנו". ברור שמי שאומר כך יודע בדיוק מה נדרש ממנו, אבל הטענה מצלצלת יפה. גם התשובה: אל דאגה, בני לוי ישמרו עליכם.

כאשר אנשים מנהלים דיון עניני, אפשר להכריע בו בטענות עניניות. כאשר הדיון הופך להיות אישי, הענין נעשה קשה הרבה יותר. במצב כזה אוי ואבוי למי שיעז להוכיח את טענתו בהוכחה מוחצת, יאמרו שהוא כחני ואלים וידרשו מיד להכריע נגדו. בתחלתו של דיון כזה איש לא יעז לומר את הטענה האמתית: הנושא כאן הוא אני. הוא יתחבא מאחורי טענות אידאולוגיות "כל העדה כלם קדושים", אבל בסופו של דבר יצא המרצע מן השק בלי בושה. אם יִבָּחֵר אחד מהצדדים כהלכה, הצד השני ימצא את הדרך להתחכם עם תוצאות הבחירות. אפשר לקנות את לב העם על ידי הצלתו מצרה תוך כדי הבחירה, גם אם הצרה מתחלתה באה בגלל זה.

השקדיה פורחת ולקרח יש קרחת

אחרי שעצר אהרן את המגפה, נאמר "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ:  וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם:  וְהִנַּחְתָּם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הָעֵדוּת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה:  וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם".

עדת קרח מתו באש, דתן ואבירם נבלעו באדמה, הנגף יצא מפני ה' ואהרן עצר אותו במחתה, ועדין ישראל זקוקים לאות נוסף לכלוי תלונותיהם?

ומה מועיל האות הזה? הלא הוא מניח את המבוקש. קרח (או בניו שעדין חיים) לא מקבל כאן שום הזדמנות. מראש כבר הוחלט שאהרן הוא זה ששמו כתוב על מטה לוי. יתר על כן: מראש הוחלט שיש נבחר מסוים שמטהו משתרר על יתר המטות והשאלה היא רק מיהו. מדוע? הלא בדיוק על זה חלק קרח.

ומדוע תועיל פריחת המטות אחרי שלא הועילו בליעתם של דתן ואבירם, שריפתם של עדת קרח, ועצירת המגפה ע"י אהרן?

קרח עצמו כבר איננו, לא אותו צריך לשכנע. צריך לשכנע את כל העם שקרח כבר לא מעניין אותם. הם מערערים על ההנהגה.

מחתת קטרת היא כלי שבו קרבים לפני ה'. קרח רצה להיות כהן. הבעיה הזאת כבר לא קיימת כי קרח כבר לא קיים. מה שהתעורר בעקבות קרח הוא ערעור על ההנהגה. בסדר, אומרים העם, אתם תקטירו קטרת. אבל הבה נפריד את הדת מהמדינה.

המאבק על הכהנה גוע. אבל בעקבות המאבק על הכהנה התעורר מאבק על ההנהגה. משהעזו ישראל לערער על משה ואהרן, המוציאים את ישראל ממצרים ביד רמה ובהרמת מטה, גם הנהגתם כבר אינה בלתי מעורערת. עד אותו יום התלוננו ישראל כמה פעמים, אבל צפו שמשה ואהרן יפתרו את הבעיה. כאן העם רוצה כבר להפטר ממשה ואהרן עצמם.

מטה הוא כלי של הנהגה. ביציאת מצרים הוא התגלה כבעל תפקיד נוסף. אבל הוא מיצג הנהגה.

ביציאת מצרים נעשו בו האותות. מטרת האותות היא להוכיח את מציאות ה', אבל יכולים ישראל לטעון שה' לא צוה דבר, ומשה ואהרן אינם אלא חרטומים טובים. (כפי שנכתוב בע"ה בשבוע הבא). הלא הם כהנים טובים שיודעים לעשות מופתים, אז שהם יסתדרו עם ה' במשכן, ואנו ננהיג.

פריחת המטות מייצגת בחירת מנהיג בהתערבות ישירה של ה'. כאן, להבדיל מביציאת מצרים, פעל מטה אהרן שלא בנוכחות אהרן. באהל מועד שלא היה בו איש. כאן כבר אי אפשר לטעון שאהרן הוא בעל כחות לפעול באמצעות מטה. כאן ה' הוא שעשה את הנס. הוא שבחר באהרן.

גם אי אפשר לטעון שמי אמר שבכלל צריך לבחור מטה כלשהו? אם מעקר הדין לא צריך לבחור אף מטה – שאף מטה לא יפרח. פריחתו של המטה באהל מועד, באופן נסי, מלמדת שה' בוחר לו מנהיג.

ה' בוחר מנהיג לעם, מבלי שהמנהיג צריך לעמוד שם ולעשות קמפיין לבחירתו. שמות כל המועמדים מונחים מאחורי הפרגוד, והשקד פורח.

זה הזמן לאות

יש בפרשה מהלך אחד שחוזר פעמים: ישראל חוטאים וכופרים במשה, ה' אומר למשה ואהרן שיבדלו מהעדה והוא יכלה אותם, נעשים שני אותות מאת ה' ומתים ישראל, וה' מצוה להביא את אשר נותר מהאות אל אהל מועד.

בפעם הראשונה האותות שנעשה הוא פתיחת פי הארץ ויציאת האש ושרפת מאתים חמשים איש. את המחתות יש להביא לזכרון לפני ה' לאות לבני ישראל. בפעם השניה האותות הם יציאת הנגף מלפני ה' ועצירת המגפה ע"י אהרן, ואת מטה אהרן יש להביא לפני ה' למשמרת לאות לבני מרי.

אחרי שבני ישראל קבלו עליהם את מנהיגותם של משה ואהרן, ובהם הם תומכים, אפשר להביא את האות למשמרת באהל מועד.