דייט

"את מכוערת ואני מתבייש להסתובב איתך ברחוב" הוא משפט שנחקק בראשה של אלינור רחימי, אבל זה לא מונע ממנה להמשיך ולחפש את הזוגיות שלה. צפו

הרב מוצפי יוצא במתקפה חריפה נגד התופעה לפיה שדכנים מבקשים מבחורות תמונות בכדי להציגן בפני החתן המיועד בכדי שיחליט האם ברצונו לפגוש את הבחורה או לא: "סדום ועמורה"

אין על החג הזה. מלא באור, אווירת ניסים ומשפחתיות. טוב , יש כאלה שלקחו את עניין שמונת הימים קצת רחוק מידיי ובמלוא הרצינות חשבו שסמס אחד עלום ובודד יטעין את ליבך למינימום שמונה ימים. ובכן- באנו חושך לגרש. כי אתה חי בסרט. אפל ושכחת להטעין את הסוללה היקרה ביותר- המוח

בינתיים, אין לך עוד ילדים משלך את צעירה, חמודה ויש בקרים שהשיער גם מסתדר לך -נס הבריאה. אבל את מקבלת בונוס רציני. אחיינים קטנים ומתוקים שפשוט רוצים שיאכלו אותם

אז בשביל מה אמרת שאתה מעוניין, אם אתה לא יכול כעת. ואם לא היית מעוניין, בשביל מה למשוך דייט במשך 4 שעות? ואם אתה מעוניין, למה לנסות ולהבין מה חשבתי ולמה התכוונתי, ולא פשוט להתקשר יום למחרת ולשאול?

יומיים של טלפונים, ברורים והתרגשויות ואתם נפגשים. אבל שיאו של האירוע אינו בפגישה עצמה חלילה. השיא מתרחש בשנייה שהגעת הביתה. כשאת מספרת לחברות, והן נותנות לך חוות דעת. הילה סבג בטור המשך

אני זוכרת כמה צרמו לי המילים, שסיימו דייט כושל: "טוב, אז נדבר" כשברור לבחור, מעל לכל ספק, שהוא ממש לא מתכוון להרים אליי טלפון, לא ביום שאחרי, וגם לא כעבור יומיים אם אתה לא רוצה לדבר איתי יותר, אל תאמר "נדבר"

לראות משהו, לבחון אותו היטב מכל הכיוונים- את ההתנהגות, את הלבוש, את הדיבור, את צורת החיים..וכמובן שיש גם אישורים חיצוניים, ואז, כשהמבטים מצטלבים ויש רצון של שני הצדדים- ממש, אבל ממש לא חייב להיעזר בגורמים חיצוניים, פשוט להוסיף עוד תבלין קטן ונחמד- קוראים לו אומץ

ואם אני שומרת נגיעה, אולי הקשר הזה בינינו, יהיה רציני? ואני אאפשר למשהו לקרות, גם אם רק בקטנה. ואולי אני לא מהזן, אבל לא מרגישה את זה קורה בינינו?

ממש כמו במערכון של אלי ומריאנו "מה קורה איתך? לא רואים אותך לא שומעים אותך, מה איתך?" אותו שלומי הפך את עורו ונכנס בי, חבל על הזמן. מיומנה של רווקה דתייה

לא יכולתי להכיל את הרגשות שגעשו בי, זאת אכן הייתה התלהבות הדדית שהציפה בי הרבה דברים שהיו רדומים מזה זמן רב. כל חיוך שלו, כל אמירה

רק מצאתי נחמה שאותו בחור, שלא יכול היה לסבול את נוכחותי ברכבו למשך 5 דקות. פוגש בי היום, שוב ושוב ושוב ושוב. דבר שמוכיח לי למעלה מכל ספק, שלריבונו של עולם יש חוש הומור מפותח

אחח.. למשמע הסיפור הזה, גמני רציתי להזמין מונית, או לברוח כמה שיותר מהר מהבחור הנקמני הזה. למה למען הא-ל, לאמלל ככה אחרים? מדוע יצר הנקם כ"כ בוער בך?

נכנסנו לחנות הקטנה מדי להכיל את כמות האוכלין, כמו גם את כמות האנשים. וכולם שם נדחקים ורוצים מנה כזאת או אחרת, ובדחיפות רבה. ובתוך המהומה הזאת, ניצב גם שולחן קטן, שבו ניתן לשבת ולאכול. הירושלמי שאינו מכיר את הלך רוחה השמרני של העיר, מזמין את המנה ומתיישב, בשולחן!

"בן פלוני לפלונית". לא סתם בחרו בביטויים נעלמים אלו, עוד מעצם היותנו אנונימיים, פלוניים ואלמוניים, בחרו בשבילנו, קבעו לנו, ייעודו לנו מסלול

פתאום השיחה נסבה על כך שגם "אם זה לא זה" – הדייט, עדיין יכולים להיות לנו רגעים מתוקים שבהם ניזכר בעתיד. "על אילו רגעים מתוקים אתה מדבר?" חקרתי, ואז הוא התגמגם ודיבר על מגע. אני זוכרת את התדהמה שתקפה אותי, והמחשבה של איך הוא מעז למען השם? המגע היחידי שעלה בדעתי לקיים עמו, היה משלוח היד שלי אל עבר הלחי הימנית שלו בעוצמה ובמהירות רבה. אבל משום מה, עצרתי את עצמי

זו המצוקה העדכנית של הפנויים והפנויות בציבור הדתי: הקושי למצוא בן זוג. למה זה קורה? ברוך גוטמן מנסה להשיב על-כך, ומסביר איך פותרים את בעיית הרווקות המאוחרת

רווקה דתייה כותבת: "כשאני אוטמת את האוזניים ממש חזק, די שלא לשמוע את הערות הסביבה, כשאני מצליחה להאזין לשקט – אני לאט לאט מבינה. שהקול שצועק הכי חזק את היותי רווקה, זה הקול שלי בפנים"

אם הנישואים השניים לא התקיימו אחרי סגירת כל הקשרים הרגשיים, הכספיים, המשפטיים ששיכים לנישואים הראשונים- עלול להיווצר מפגש מכאיב עם מציאות מורכבת המאפיינת את מוסד "הנישואים השניים". איך מתגברים על זה?