אני רווקה, ומאז שלא נישאתי,

כאילו שלט גדול ענקי וצבוע בצבע גואש תלוי מעל ראשי,

זועק את הסטטוס הלא משתנה שלי.

אני קמה בבוקר רווקה,

הולכת לעבודה רווקה.

זורקת את הזבל רווקה,

גם קניות בסופר אני עושה רווקה.

אני אקדמאית שלומדת המון, רווקה.

יושבת בבתי קפה רווקה,

רואה כל סרט והצגה חדשים, רווקה.

נופשת רווקה וגם חופשת רווקה.

אני רשאית לבזבז את כספי ככל העולה על רוחי,

כי אין לי משפחה,

שתלויה בפרנסה, שאני מספקת ומביאה הביתה,

רווקה.

זה קשה כשאני רווקה בבר מצווה או בת מצווה,

גם בפדיון או ברית מילה.

אבל זה הכי קשה.. כשאני רווקה בחתונה.

אני רווקה בחגי תשרי, גם בחגים שבאים אחרי,

אני רווקה בצומות,

רווקה גם בימים טובים אחרים לישראל

כמו יום העצמאות.

כשאני יוצאת לדייטים,

אני רווקה.

גם כשאני חוזרת מהם

לצערי,

אני עדיין רווקה.

אני רווקה כשאני מעלעלת בכרטיסי הבחורים באתרי ההיכרויות,

אני רווקה גם כשאני הולכת לשדכנית.

אני רווקה כשאני פוקדת קברים,

וגם כשאני הולכת לקבל ברכה מרבנית.

אני רווקה, והכול מתגמד סביבי עקב מצבי.

זה לא מעניין את אף אחד, שאני מצליחה בעבודה.

כי אני לא אמורה להיות קרייריסטית מצליחה,

רק לא להיות, למען השם רווקה.

אני מנסה להסתיר את השלט הגדול,

שרומז על מצבי.

לקפל אותו לקיפולים קטנים,

שלא יחשפו את מעמדי.

אבל הוא כגיבנת לא נעלם,

חושף את בושתי,

לא רוצה להימוג לעולם.

ואני רוצה לצעוק להם

לכל הצדקנים שמעירים:

"תפסיקו להכניס אותי לתוך תבנית,

אני רווקה, זה נכון!

זה לא, שאין בי כלל תכלית".

וכשאני אוטמת את האוזניים ממש חזק,

כדי שלא לשמוע את הערות הסביבה,

כשאני מצליחה להאזין לשקט –

אני לאט לאט מבינה.

שהקול שצועק הכי חזק

את היותי רווקה,

זה הקול שלי בפנים,

שלא מרפה ממני לדקה.