מיומנה של רווקה דתייה: דייט על חמין

כשהוא התקשר והזמין אותי לדייט בעיר בני ברק

ביום חמישי בלילה על צלחת של חמין,

תקראו לי פסיכית, אבל חשבתי שזה מגניב.

סוף-סוף חשיבה מחוץ לקופסא,

שבירה מהישיבה הבנאלית המקבעת,

כמיטת סדום בבתי קפה.

איך משהו יכול לצמוח על ספל של קפה

עם חלב דל שומן?

כשהמלצרים חגים מעליך,

ואת יושבת מודעת לכל הדייטים האחרים שיושבים סביבך,

ולכל אותם זוגות נשואים, שיושבים אף הם בקפה.

ואת אף פעם לא יודעת על מי מכם סובל יותר,

ועל מי צריך יותר לרחם בשלב זה של חייו.

גם התפלאתי לטובה על אותו הבחור,

שהטריח את עצמו,

והצליח לצאת מגבולותיה של עיר מגוריו – ירושלים.

כי ידוע ומפורש הגדר החשמלית שמצויה לה סביב עיר בירתנו,

היא חזקה כחומה

ומונעת בכוחות הוולט העזים שלה,

מהגברים הירושלמים לחזר אחרי עלמות צעירות,

המתגוררות במרכז הארץ.

השמועה אודות הגדר החשמלית, כנראה כמעט והשתרשה,

כי רבים מבחורינו הירושלמים, אומרים לאו מהיר –

מיד כשעולה ההצעה המרוחקת.

משל הייתה הבחורה גרה בדרום הארץ,

הופכת את עניין המרחק והנסיעות למסובך יותר.

בבחינת, למה לי לנסוע כ"כ הרבה למקומות נידחים,

כאשר יש שפע רווקות בעירנו הנהדרת.

אבל טעיתי בהנחת היסוד,

כי הבחור לא היה מתחשב או מקורי,

כי אם אטום לתחושותיי,

ומרוכז בעצמו.

בהתחלה הוא התפלא על כך,

שאני לא בקיאה בחנויות המתמחות במכירת אוכל יהודי

בעיר הקודש, הלוא היא בני ברק.

מה לעשות, בכל זאת לא עסקתי לפרנסתי מעולם

בהדרכת קבוצות במכמניה של העיר החרדית,

תוך שאני מראה לצופים הזרים, שאינם מתגוררים בה,

את מאפיית ויזניץ' עם החלות המעולות,

או את נתח דג המלוח המשובח, או דג הלקס.

אבל שלא בטובתי נקלעתי בדיוק לאותו התפקיד,

ולא מתוך בחירה.

אך תחילה החמין,

הירושלמי קיבל טיפ מחבר על איזה מקום.

איזו חנות קטנה ודחוקה בעיר שמוכרת

חמין בליל שישי ועוד מיני אוכל פולני אמיתי מתוק ורוטט.

הוא התייחס לטיפ הזה, כאילו אנחנו בדרך

לאיזו מסיבה חשאית ומגניבה,

שאף אחד לא אמור לדעת עליה.

לטמטומי חשבתי שהוא מתכוון לקחת את המנה איתנו,

לדרך, ולאכול אותה ברכב, או באיזה מקום אחר.

אבל זה ממש, לא מה שעבר לו בראש!

נכנסנו לחנות הקטנה מדי להכיל את כמות האוכלין,

כמו גם את כמות האנשים.

וכולם שם נדחקים ורוצים מנה כזאת או אחרת,

ובדחיפות רבה.

ובתוך המהומה הזאת,

ניצב גם שולחן קטן,

שבו ניתן לשבת ולאכול.

הירושלמי שאינו מכיר את הלך רוחה השמרני של העיר,

מזמין את המנה ומתיישב, בשולחן!

ואני מרגישה את העיניים המרובות ננעצות בי,

רומזות לי, בלי מילים כי עליי לקום ולברוח משם.

אבל הירושלמי, ממוקד מטרה – לא בדייט חלילה,

כי אם בצ'ולנט.

"אז ספרי קצת על עצמך, על מקום העבודה שלך",

הוא אומר ומערה כף גדושה ומהבילה של חמין אל פיו,

מתוך צלחת חד פעמית.

המראה לא מרנין, ואני נאלצת לנהל מונולוג כפוי,

כשאני חשה אוזניים כרויות נוספות למוצא פי.

אני אומרת לו שאני מרגישה חוסר נוחות

לדבר על מקום העבודה שלי כאן,

ככה.

"למה? מה הבעיה לדבר על מקום העבודה שלך פה?"

הוא אומר, ומכניס גם נתח של קיגעל תפוחי אדמה אל פיו.

לא יודעת אם זה היה המגדר, הזרות הירושלמית או האטימות שלו,

שמנעה ממנו לראות את המבוכה הרבה שלי

בסיטואציה הנוראית הזאת.

או שהוא ראה אותה,

וזה פשוט לא עניין אותו.

אחרי שהוא סיים לאכול את המנה בהנאה מרובה,

כשכל שרירי הפנים משתתפים בחגיגה,

אפילו העיניים התכווצו בחדוות הפה.

הוא ניאות לקום מהמקום ויצאנו קצת לטייל.

ותוך כדי ההליכה, הוא רואה ירקנייה פתוחה אחת,

ועוד אחת ועוד,

ואפילו מאפייה, והוא מתעניין, תחילה בי,

"את יודעת אם זה מחיר זול לעגבניות?

כי אני פשוט צריך לקנות לשבת"

ואח"כ אצל המוכרים בחנות,

ובמאפייה הוא מוצא עוגות מעניינות.

ובי מתעצמת המחשבה,

שאני פשוט לא רוצה להיות פה

אפילו לא לדקה אחת נוספת.

כשהוא חש כי הוא בא על סיפוקו,

או השלים את מכסת הקניות לשבת המלכה,

הוא מציע פינת חמד קטנה:

"אפשר לשבת שם זה נראה שיש שם גינה נחמדה, את מכירה אותה?"

"זה בסדר, אבדוק אותה פעם אחרת" עניתי,

מה שחתם כמובן את הגולל על הדייט האומלל הזה,

אלא שרק אז, קלט הדייט שמשהו אינו כשורה.

"ומה תרצי להזמין?" הוא שאל אותי,

כשעמדנו לשבת בחנות החמין הדחוסה?

"אני אקח ארבעס" אמרתי למוכר,

וחייכתי לעצמי.