אלישי בן יצחק

אין ליל הסדר בלי מרור, ואכילת מרור היא מצווה. השנה, בצל האסון הישראלי שפקד אותנו, המרור ושאר סימני ההגדה יקבלו משמעות חדשה

מבחינת הרב אדלשטיין, להעביר שיעור יומי 77 שנה ברציפות משמעותו של דבר לקום בבוקר ולהתרגש מהשיעור כל פעם מחדש, להפנים שלמרות שמדובר בשיעור יומי קבוע אין להפסיקו משום תחושות של מיצוי

הניסיון בבית המשפט מלמד ששופט המבקש להציע פשרה בינארית המיטיבה עם אחד הצדדים בלבד דינה להידחות על ידי הצד הנפגש, וזה המצב במקרה של מתווה העם, תומכי הרפורמה לא קיבלו דבר

עם כל החשש להתפרקותה של המדינה הישראלית. ההיסטוריה מלמדת שהאומה הישראלית היא אומה חזקה, אומה שיודעת בעיתות של שלום לנהל מחלוקות נוקבות, אך בעיתות של מלחמה יודעת, החברה הישראלית, להתכנס אל המצב של 'עם אחד'.

הפלורליזם, ההכרה בשונה הברית היא היסוד שמבקש הרב זקס להניח כדי שהאדם לא יקלקל את עולמו של האל וכדי שאנו כחברה נדע להכיל את ריבוי הדעות, וההכרה בזכותו של האחר לקיום בכבוד

אחרי החלטתו של יו"ר ועדת הבחירות המרכזית יצחק עמית, שבוטלה בפסק בית המשפט העליון, מעתה והלאה הוא יהיה נתון במצב אבסורדי שיכול ויפגע בשיקול הדעת השיפוטי, שכן כל תוצאה תעורר את זעמו של חלק אחר בציבוריות הישראלי

דומה כי צו השעה מחייב את כל מי שיכול לצאת ולהצביע לצאת ולממש את זכותו הדמוקרטית. אם כל בעל זכות הצבעה יממש את זכותו הדמוקרטית להצביע הרי שניתן יהיה להשיג הכרעה בבחירות החמישיות

הרצון להיות מנהיג, אינה יכולה להסתכם באינטרסים צרים של פוליטיקה בלבד, אלא זו צריכה להישען על מטען ראוי של ערכים כדי להיות ראוי להיות מנהיג, חז"ל מציבים רף גבוה למנהיג, על פיה המבקש להיות מנהיג צריך לשאוף שתכונותיו יהיו דומות לאלוקים ממש

פרשת פגסוס, חייבת להדיר שינה מכל מי שהדמוקרטיה הישראלית חשובה לו. היא מטילה באור עכור את רשויות אכיפת החוק, ויש בה כדי לפגוע באופן ממשי בחזקת הכשרות של המעשה המנהלי. ליקוי מאורות זה צריך להוביל לבדק בית רציני ועמוק

כח וסמכות גדולים ורבים מונחים לפתחם של מנהיגי ציבור. היכולת לחוקק, להתקין תקנות, להנפיק צווים. האפשרות לקבוע מדיניות, הכח והאמצעים לתכנן ולהוציא מהכוח אל הפועל תוכניות ביצוע ציבוריות, צריך להיות כזה שמופעל תוך איזון ראוי בין אילוצי הווה והיכולת לצפות את העתיד עד כמה שרק אפשר

התפיסה האלוקית שלא ניתן להעמיד את העולם לא על מידת הדין ולא על מידת הרחמים, אולם כאן ניתן להשתית את העולם על השילוב והאיזון הראוי והנכון בין שניהם. איזון קשה מורכב שמוטל על שכמו של השופט היושב בדין, אבל מי אמר ששיפוט זה מקצוע קל

חובת המעסיק לשלם לעובד את משכורתו בזמן, היא חובה בסיסית, קיומית וכלל אינה טעונה צורך גדול בהצדקתה. ולכן ראוי נכון וחשוב לשלם לעובד את שכרו במועד, שאם לא כן המעסיק לפי מקורות המשפט העברי יכול להיתבע על כך גם בידי שמיים

החובה להקים מוסדות חינוך בכל מקום ומקום כה מהותית וחשובה לרשות מקומית, עד שרבי שמעון בר יוחאי גורס ש"אם ראית עיירות נתלשות ממקומן באץ ישראל – על שלא החזיקו בשכר סופרים ובשכר משנים"

החובה היהודית מניחה את העקרון 'לא תגורו'. מושכל שמצווה על השופט להישאר נאמן לחוק החרות, לתקדימים לעצמו, לכללי המשפט, ולמה שמובא בפניו, ומנגד לנטרל ככל האפשר את רעשי הרקע עניינים לזהם ולפגוע בתקינות ההליך השיפוטי

החובה המוטלת על איש ציבור ומנהיג ציבור המבקש לזכות באמון הציבור, ולהצליח בתפקידו הינה שאיפתו להיות דמות מופת. אם מנהיג אינו מקפיד ואינו נותן דעתו תמיד לכך שעליו להיות שכם אחד יותר בכל ובכל תחום, הרי שסופו שהציבור יזלזל בו

מנהיג ציבור שנותן עיניו במשרה משום 'קנאה' 'כבוד' או 'תאוה' לא יוכל להצליח בתפקידו, לא ישרוד במנהיגותו, ויכול וההיסטוריה תדון אותו לחומרה. מנגד הצלחתו של מנהיג טמונה בתכונותיו של אברהם אבינו, עין טובה, רוח נמוכה ונפש שפלה, תכונות שבמהותן הן אנטיתיזה לקנאה לתאוה ולכבוד, הוא זה שמנהיגותו תצליח

המסר מחטא מי מריבה, שמנהיג חייב לנהל שיח ודיבור ישיר עם העם. יתרה מזו יש מצבים בחייה של אומה שעשייה בלבד אינה מספקת וקיימת חובה לדבר אל העם, ומי שלא עושה כן יכול לחטוא למנהיגותו בדיוק כמו שמשה חטא לתפקידו

עד כמה חשוב העקרון הבסיסי לפיו ענישה צריכה להיות מופנית אך ורק לחוטא. ולכן אין להעניש אף אדם מלבד החוטא עצמו. ושוב אזכיר לעקרון לפיו אדם בחטאו ובחטאו שלו בלבד ייענש, אינו אבסולוטי ולצד העקרון ניתן לזהות חריגים, מקרים מפניהם העקרון נסוג

אנשי ציבור הם מטרה נוחה לניגוח, והנימוקים יכולים להיות כבדי משקל ורבי חשיבות; זכות הציבור לדעת, ביקורת, חופש ביטוי. לכן בא הכתוב להזהירנו יותר על כבודם של הכוהנים ושל הלויים – עובדי ציבור ואנשי ציבור ששימשו חוליה מקשרת בין האדם ובין האל

פסיקתו של בג"צ שפסל חוק יסוד עומדת בניגוד לעמדתו למשל של השופט בדימוס חשין שכתב: "אתנגד בכל כוחי כי נכיר סמכות לכנסת לחקוק חוקה על דרך פסיקה של בית המשפט"