פסח תשפ"ד: "מרור" – גם השנה

חג הפסח – 2024 נציין בסימן מאורעות שמחת תורה, תשפ"ד. ליתר דיוק, מאז ה-7.10 אנו חיים בצל האסון הישראלי שפקד אותנו. אירוע שנצרב בתודעה הישראלית כשואה. מצב שטרם הסתיים ואנו חיים בתוכו, 133 חטופים וחטופות לא ישבו איתנו בליל הסדר, והם לא יוכלו ליסב עמנו אל השולחן. הם לא יוכלו לקרוא איתנו את ההגדה, וממקומם החשוך והאפל הם לא יוכלו להגיד "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים" שכן הם עצמם נמצאים בחשכה ובשבי. וכשהם יזמזמו את 'מה נשתנה' הם ישיבו באנחת צער, הו הו כמה שהשתנה.

בבתים רבים הסדר יהיה בצל הכאב הבלתי נתפס של אחינו ואחיותינו המצויים בשבי החמאס. בתים רבים בישראל יציינו את חג הפסח תוך כדי שנת אבל על יקירם שנרצח, שנהרג, שנפל ולא ישוב. תחושת ההזדהות הכלל ישראלית תשפיע על בתים רבים, חלקם יותירו כסא ריק, חלקם ינהלו את הסדר מתוך מועקה, אחרים יזילו דמעה במילות ההגדה 'והיא שעמדה לאבותינו', וחלקינו ישתנק אל נוכח ההמשך "שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו".

סימני ההגדה יקבלו משמעות חדשה. אין ליל הסדר בלי מרור. ואכילת מרור היא מצווה. ולא סתם מצווה, אלא בזמן שבית המקדש היה קיים והיו מביאים קרבן פסח – אדם לא היה יוצא ידי חובת קיום מצוות קרבן פסח מבלי לאוכלו יחד עם מרור. כך מצווה התורה: "על מצות ומרורים יאכלוהו". לאחר חורבן המקדש אכילת המרור הינה מצווה מדברי חכמים, וזאת כזכר למרור שהיה נאכל עם קרבן פסח.

המרור לא נאכל לבד

בניסיון ליתן טעם לאכילת 'מרור' בליל הסדר, מוכרת דרשתו המפורסמת של רבן גמליאל: "מרור זה שאנחנו אוכלים על שום מה? על שום שמרור המצריים את חיי אבותינו במצרים". למרור מאפיין ייחודי: הוא לעולם אינו נאכל לבד. או שהוא נאכל עם קרבן הפסח בזמן שהיה בית המקדש, או כפי שאנו נוהגים היום – אנו אוכלים את המרור פעמיים, ובשתי הפעמים הוא אינו נאכל לבד. פעם אחת אנו טובלים את המרור בחרוסת, ופעם שניה אנו כורכים את המרור עם מצה וחרוסת. וכאן יש להבין מה פשר העובדה שמרור אינו עומד בזכות עצמו ואכילתו כרוכה תמיד עם דבר מה נוסף.

בניסיון להציע תשובה נתחיל מדבריו של הרב קוק על המרור. הרב אברהם הכהן קוק, הראי"ה קוק, כותב על המרור: "המרור הוא גופיה אות החירות הפנימית שלנו…יש בדבר סיבה חיצונית לתקנה, ובלב בטוח נקוה כי נבא לאותה הגדולה שהיא לפי טבענו שנטע בנו". טעמו ניכר רק למי שבאמת הדבר מר לו. במילים אחרות, אדם שאינו מבחין בטעמו המר של המאכל, לא יבין שמשהו אינו כשורה. מבחינתו טעמו המר של הדבר הוא הטבע, והטעם האמיתי לו הוא מורגל, בעוד אדם שיכול לחוש בטעם המר הוא אדם שמבקש לאכול משהו שאינו מתאים לו, ומרירות הדבר תובעת ממנו לתור אחר הדבר הראוי לו מבחינה מהותית ורוחנית.

עד כמה האדם באמת בן חורין?

האדם מכיר בטעמה המר של המציאות רק כשזו חריגה לטבעו הפנימי הרוחני. המרור הוא חלק בלתי נפרד ממצוקותיו של האדם, מפחדיו ומחששותיו מהגורל הלא נודע. עד כמה האדם הוא באמת יצור בן חורין, עד כמה מצליח האדם המודרני להרגיש בן חורין? זו שאלה גדולה.

את תחילתה של התשובה ניתן למצוא בהגותו של הרב סולוביצ'יק שכותב: "האדם של ימינו הוא יצור שאיננו חופשי משום שהוא חסר ביטחון; הוא כרוך ברגע ההווה, ולעולם אינו יודע אם תנחת עליו מכה בשנייה שתבוא. לאמיתו של דבר, ככל שהאדם הוא רב כח יותר, כך הוא אף מוגבל יותר… גם אלו שהם אנשים חופשיים מבחינה משפטית, אלה שאינם עבדים, כבולים בידי הטבע והחברה, ובידי פחדים מבעיתים אמונות טפלות ודעות קדומות… האדם המודרני איננו חופשי – אדם מפוחד איננו יכול להיות חופשי".

כיצד ניתן להתרומם ממציאות מעין זו? התשובה לכך היא ביכולת להבין את גודל המותג שנקרא עם ישראל. בדברים מאלפים שכותב הרב שמשון רפאל הירש על עם ישראל ניתן להבין מדוע את המרור טובלים בחרוסת. אך קודם לכן נזכיר שבהתאם להלכה היהודית החרוסת מורכבת ממיני פירות.

וכאן מסביר הרש"ר הירש: בעוד שאומות העולם נזכרות בפי נביאינו לעיתים קרובות בדמות חיות, מיוצג ישראל לרוב בדמות אילן. כי במחי – אצבע, בדקירת פגיון אפשר למחוץ מנגנון של בעל – חיים. לא כן העץ: חיוניותו חוזרת וניעורה בכל אחד מחלקיו. גם אם נכרת השורש, די בענף אחד, בבד אחד, בעלה אחד, לעיתים אף בפקע אחד, כדי להחזיר אותו צמח כרות לקדמותו, ולהבטיח את המשכו. סוד הקיום של העם היהודי בכלל ושל הפרט בפרט, נעוץ מעצם הסיבה שבעולם הצומח אין יכולת של חיסול מוחלט, פגיעה בענף, בעלה, בגבעול אין בה כדי להשפיע על המשך חיותו ודי בלחלוחית של חיים כדי לייצר תקווה חדשה. כך בדיוק ממשיל הנביא מיכה את עם ישראל: "כרביבים עלי עשב".

המרור אינו סופי

צא ולמד כי המרור מבקש לבטא את העדר המצב הטבעי של האדם, את הפחד של האדם מהגורל הלא ידוע, מהחשש שהטוב והאור של ההווה יכול ויתהפך בשבריר של רגע לעלטה וחושך. מרגעי האושר העצומים אל תהומות הנשייה של מורכבות החיים ויד הגורל.

וכאן אולי המקום להוסיף שחז"ל התלבטו מה הוא הצמח שיוצאים בו כדי אכילת מרור. ובמשנה מובאת רשימה ארוכה של סוגי צמחים, לרבות סוג של צמח שנקרא 'מרור', ולמרות זאת כאשר נדרשו חז"ל להכריע במה כן יש לקיים את המצוות מרור מכריעים חז"ל בתלמוד וקובעים: "מצוה בחזרת , ואמר רבא מאי חזרת? [=מה זה חזרת?] חסא,, מאי חסא? [ולמה חסה] דחס רחמנא עליוון [=שחס האל עלינו]". במילים פשוטות, את מצוות מרור יש לקיים דווקא בחסה משום השם, וזאת כדי להזכיר לנו שהאל חס עלינו.

דרך ההגדה של פסח ודרך נקודת המבט של ליל הסדר נבקש להזכיר לעצמנו, שהמרור אינו סופי, ולעולם הוא מעודן עם דברים אחרים. אמנם לא תמיד מצליחים אנו לזהות מה טוב יוצא מכל מרור, אולם המרור מקפל בתוכו את הגרעין לטוב. המרור טומן בחובו את החובה לזכור שרגעי האושר אינם נצחיים, ושיש להוקיר את הטוב בהווה. עלינו להרגיל את עצמנו להגיד תודה שטוב לנו, ולא להבין כמה היה טוב שפתאום גורלנו מתאכזר לנו. וגם כשרע והמרירות מורגשת להפנים שניתן למתקה אם נכניס לתוכה את האמונה בעתיד טוב מבטיח שיכוון אל ייעודו ותכליתו של האדם. ואולי זו המשמעות של קריאתו של דוד: "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע כי אתה עמדי".

—

אלישי בן יצחק, עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט' ובעלים של משרד עורכי דין.