פסית שיח

אין ספק ששינוי משטר משפיע על כולם, וצריך לוודא שהציבור רוצה בו • אז למה הקואליציה לא מבצעת משאל עם? כי הם יודעים שרוב העם מתנגד לחקיקה

נראה לי שבמיוחד בימים רגישים אלה, ימי בין המצרים, כולנו זקוקים לזה. לא משנה אם אתם בעד או נגד הרפורמה. אם אתם מודאגים ורוצים ששינויים דרמטיים יהיו בהסכמה רחבה, מקומכם איתנו. אני אהיה שם בעזרת ה'. מקווה שגם אתם

לוין ורוטמן הוכיחו בבית הנשיא שאין להם שום כוונה לוותר על התוכנית להשיג כוח בלתי מוגבל, אבל אנחנו צריכים לוודא שהמחאה לא מידרדרת למלחמת אחים

נראה ששרי הממשלה אינם מבינים את חומרת המצב. הם חושבים שמדובר במקרים בודדים, וממילא הם לא מעוניינים להתייחס ל"ציונים על תנאי". גם אם הביקורת על היורדים מוצדקת, חייבים להתעשת ולשנות כיוון לפני שיהיה מאוחר מדי

אם כשאני ספגתי אלימות קשה בהפגנה: ירקו עלי, ריססו אותי בגז פלפל, בעטו בי, זרקו עלי אבנים וביצים ותקפו את הרכב שלי, המשכתי תוך כדי התקיפות האלימות לקרוא לתוקפים "אחים שלי" והזכרתי להם (ולעצמי) שאנחנו עם אחד, אז גם שמחה רוטמן יכול להתמודד עם קריאות לא נעימות במגפון

עמיחי שיקלי ניסה לטעון שהמוחים נגד המהפכה המשפטית הם חילוניים בעלי זהות ישראלית ולא יהודית, בעוד תומכי הרפורמה הם דתיים בעלי זהות יהודית. ובכן, המציאות, איך נאמר, הרבה יותר מורכבת

כשאתם תוהים למה הריקודגלים הפך לאירוע של חרד"לים בלבד, קחו בחשבון שכל עוד האירוע נעשה בהפרדה מלאה בין גברים לנשים, וכל עוד דגלי להב"ה נישאים בגאון, דתיים כמוני לעולם לא יוכלו לקחת בו חלק, וודאי שעל חילונים אין מה לדבר // פסית שיח

את השינוי בחברה החרדית לא ניתן יהיה לחולל בכפייה. כפייה עלולה בעיקר להזיק ולייצר אפקט הפוך. מי שצריכים להוביל את השינוי הם אנשים שמגיעים מתוך הציבור החרדי ובחרו להיות שותפים מלאים בנשיאת המדינה על כתפיהם. התפקיד שלנו הוא לתמוך בהם, ובעיקר להתאפק ולא להפריע

כתב של הניו יורק טיימס שאל אותי לאחרונה איך תיראה מדינת ישראל בגרסה האידיאלית שלה. עניתי לו שיהיו בה זרמים שונים בדיוק כמו היום: חילונים, חרדים, חרד"לים, דתיים ליברלים, מסורתיים, ערבים וכ”ו. רק דבר אחד יהיה בה שונה, והוא משמעותי

בפעם הבאה שאתם נתקלים בידיעה שמוציאה דיבה על ציבור אחר, תעשו טובה, תבדקו את הדברים. כדי שלא נצטרך להגיד בכוונה יתרה בימים נוראים את המילים: עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּכַחַשׁ וּבְכָזָב

מה אתם יודעים על גירוש ספרד? ומה אתם יודעים על גדליה בן אחיקם? הסיבה היחידה שהאירוע הזה נשמר בזיכרון הלאומי שלנו היא שיש צום לזכרו. אני חוששת שמה שקרה לגירוש ספרד יקרה גם לשואה אחרי שיעבור מספיק זמן

כנערה נשביתי בקסם הדתיות החרד"לית של האולפנה, אך תוך שנים ספורות נקלעתי למשבר דתי. אם לא הייתי פוגשת בדרך אנשי רוח עם תפיסה מורכבת יותר, ספק אם הייתי דתייה היום

שבועות ארוכים של מחאה היו אמורים להגיע לסיומם עם ההכרזה על עצירת החקיקה, אבל אני ממשיכה להפגין נגד הרפורמה המשפטית. למה? מאז העצירה, תומכי הרפורמה התחילו להשמיע את קולם, ולא נוכל להפקיר את הרחוב בלי להמשיך להפגין

אני כותבת את הטור הזה בחיל ורעדה. אתמול הפגנתי כבכל מוצ"ש נגד הרפורמה, עד שבאו תושבי בית שאן ויותר מהכל- הפגינו נגדנו. הם פשוט שונאים אותנו, ואין דרך לייפות את זה

כמנהלת בית ספר הייתי רגילה לנאום מול מאות אנשים. גם בהפגנות בהן השתתפתי כבר הזדמן לי לנאום פה ושם. אבל אין הדבר דומה. הייתי בטוחה שאתמלא חרדה מגודל המעמד. אך ברגע שנעמדתי מול הקהל והתחלתי לדבר הרגשתי התעלות הנפש. אם תרמתי את חלקי הצנוע במניעת מלחמת אחים, דיינו // פסית שיח

המחאה נגד המהפכה המשפטית עולה מדרגה; חסימות כבישים, קריאות להימנעות משירות מילואים ורצון לשבש את מהלך החיים התקין. הקולות המפוצלים מבהילים ומסוכנים, ועלינו להבין שאין ברירה מלבד להגיע לפשרה

לא טוב יהיה למדינת ישראל אם הציבור שמרגיש מקופח ירגיש ששוב קיפחו אותו. גם אם בטווח הקרוב ננשום לרווחה כשהרפורמה תתבטל, כבר למדנו שבטווח הרחוק ציבור שמרגיש מקופח ונרמס הוא איום על החברה והמחיר בוא יבוא. כפי שאמר הנשיא, אם צד אחד ינצח, כולנו נפסיד

פסית שיח עמדה עם שלט בעד הדמוקרטיה בגבעת התחמושת בירושלים – והותקפה על ידי צעיר שחטף ממנה את השלט והשחית אותו. אף אחד מהמוני האנשים שהיו סביב לא ניגש לעזור, גם לא אמר מילת תמיכה. חלקם אפילו עודדו אותו

אני מנסה להבין איך ייתכן שאנשים כמוכם, שכל כך אוהבים את המדינה ורואים בה נס שחייבים לשמור עליו, בוחרים להישאר בבורות סביב המחלוקת האיומה שחוצה אותנו. איך זה שאנשים ביקורתיים ורציניים כמוכם פשוט הולכים באופן עיוור אחרי הפוליטיקאים?

עייפה ומותשת אחרי יומיים של מסע מלטרון לירושלים, כשהמילואימניקים שלצידי עדיין בכושר, הייתי מדוכדכת מהפיגוע ונפגעתי מכך שמאשימים אותי שבגללי הוא קרה. אבל נזכרתי במילואימניקים שצעדו לידי וחשבתי לעצמי שכל עוד יש אנשים כאלה שתמיד יתגייסו למען המדינה שלנו, יש עוד תקווה // דעה