אבא שלי נלחם בקרב הקשה בגבעת התחמושת, הוא היה בין הצנחנים שכבשו את הכותל ובמלחמת יום הכיפורים צלח את התעלה. אבא שלי נכה צה"ל שנפצע בפעילות מבצעית במילואים.

גדלתי בבית שבו המסר היה ברור: כולנו חייבים להתגייס לצבא. בנים ובנות. אבל אני למדתי באולפנא בכפר פינס, והמסר שם היה הפוך מהמסר שקבלתי בבית. הרבנים אמרו שהצבא אינו מקום לבנות דתיות. למורת רוחו של אבי, באותם שנים בחרתי להעדיף את דרכה של האולפנא על פני דרכו שלו.

לפני 26 שנה הגעתי ללשכת הגיוס במסגרת הצו הראשון. הצהרתי שאני דתיה ובזה תם הקשר שלי לצה"ל. שני אחי ואחותי התגייסו ושירתו כקצינים. אח אחד עדיין משרת כקצין בכיר מאוד בצה"ל. למרות ששירתתי את מדינתי שנתיים מלאות במסגרת השירות הלאומי, תמיד הרגשתי שפספסתי איזו חוויה ישראלית שיש רק בצבא. עד היום אני מתחרטת על כך שלא הקשבתי לאבי.

מסע המילואימניקים למען הדמוקרטיה (צילום: פסית שיח)

בשבוע שעבר הצטרפתי ל"מסע להצלת הדמוקרטיה" של "אחים לנשק" מלטרון לבית המשפט בירושלים. כל כך הרבה אנשים טובים שנלחמו למען המדינה שלנו צעדו שם כי אכפת להם והם כואבים את אובדן הדמוקרטיה הממשמש ובא. היו שם לוחמים מהימין ומהשמאל, מסיירת מטכ"ל ותומכי לחימה. אפילו צנחנים וגולני צעדו אלה לצד אלה. אני הלכתי איתם והוספתי קצת נשיות למסע הגברי הזה.

כשהציעו לי להחזיק דגל של "אחים לנשק", עניתי שמעולם לא אחזתי בנשק ואני לא ראויה להחזיק דגל כזה. אבל המילואימניקים לא וויתרו לי ואמרו שגם מי שהיתה בשירות הלאומי ראויה להחזיק את הדגל. כשהלכתי עם הגברים המחוספסים הללו, וצעדתי ביניהם הרגשתי שסגרתי מעגל.

בסוף המסע, אחרי שההפגנה ליד בית המשפט הסתיימה והלכתי לכיוון היציאה מהעיר כדי למהר להגיע הביתה, לגלבוע. לפני השבת, שמעתי את הסירנות מיללות וראיתי מכוניות משטרה ואמבולנסים ממהרים לכיוון שכונת רמות. הבנתי שהיה פיגוע. חרדים שעברו לידי וראו את השלט "דתיים. ציונים. דמוקרטים" ואת דגל ישראל שהחזקתי, צעקו לעברי שהפיגוע קרה בגללי. אישה בלבוש חרדי שחלפה על פני אמרה לי בשקט ובקור "חבל על המאמץ שלך".

המילואימניקים על כביש 1 (צילום: פסית שיח)

הייתי עייפה ומותשת אחרי יומיים של מסע מלטרון לירושלים, המילואימניקים האלה עדיין בכושר, ובעליה בקושי הצלחתי לעמוד בקצב שלהם. הייתי מדוכדכת מהפיגוע ונפגעתי מכך שמאשימים אותי שבגללי הוא קרה. אבל נזכרתי במילואימניקים שצעדו לידי וחשבתי לעצמי שכל עוד יש אנשים כאלה שתמיד יתגייסו למען המדינה שלנו, יש עוד תקווה.

"וכשהיא לפתע צריכה שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה
לא תאמין איך הם מופיעים
כמו רקפות בין הסלעים"
(אריאל הורוביץ)

הכותבת היא מנהלת לשעבר של תיכון דמוקרטי, יהודי-פלורליסטי, כיום מלווה מנהלי בתי ספר, מורה למחשבת ישראל ומטפלת ב-Li.c.b.t. בוגרת האולפנא בכפר-פינס ומדרשת לינדנבאום.