רק אתמול שלחתי טור לסרוגים. לא תכננתי לכתוב גם היום. אבל אני לא יכולה שלא לשתף במשהו שקרה לי בשעות האחרונות.

עמדתי הבוקר בתחנת הרכבת הקלה בגבעת התחמושת בירושלים. החזקתי דגל ישראל ושלט: "דתיים. ציונים. דמוקרטים". צעיר חבוש כיפה שכנראה חושב שאי אפשר להיות גם דתיים, גם ציוניים וגם דמוקרטים, חטף לי את השלט מהיד, שבר אותו וקימט. הייתי בהלם.

ניסיתי להחזיר לעצמי את השלט. אמרתי לו שמותר לי לחשוב אחרת ממנו ושזו עדיין מדינה דמוקרטית. התחננתי שמישהו מהאנשים הרבים שעמדו שם והסתכלו יעזור לי מול הבריונות התוקפנית שלו. שמישהו יצלם אותו ואת האירוע.

מפגינים נגד המהפכה המשפטית עם דגלי ישראל, היום בירושלים (צילום: גילי יערי, פלאש 90)

היו שם המוני אנשים. אף אחד לא ניסה לעזור לי. אף אחד לא אמר אפילו מילת תמיכה אחת לעברי. מובן שאף אחד גם לא צילם אותו. חלקם אמרו שהבחור צודק ושהם תומכים בו. אחרים שתקו. הבחור התוקף צחק והלך. ברגע האחרון הספקתי לצלם אותו בעצמי והלכתי להגיש תלונה במשטרה.

לא רבים ראו אותי בוכה בחיי. אני בחורה קשוחה בדרך כלל. אבל כשנסעתי ברכבת הקלה התפרקתי בבכי. עלו לי בראש קמצא ובר קמצא שבגללם חרבה ירושלים. בעצם לא בגללם, אלא בגלל החכמים שישבו שם בשקט ולא התערבו.

אנשים אלימים שחוטפים ושוברים שלטים היו ויהיו תמיד. אבל המונים שעומדים מהצד ושותקים או אפילו תומכים בתוקף, על זה עלולה להיחרב הארץ.

מפגינים מסביב לכנסת, הבוקר (צילום: נועם רבקין פנטון, פלאש 90)

לצערי זה לא אירוע חריג. כבר שיתפתי שלפני שבוע וחצי, ביום הפיגוע ברמות, צעיר חרדי צעק עליי שהפיגוע קרה בגללי. כשהמשכתי היום בדרכי להפגנה בכנסת, עם השלט השבור, צעקו לי מאחת המכוניות "הלוואי שתמותי".

נהיה מפחיד ללכת במדינה שלנו עם דגל ישראל והשלט "דתיים. ציונים. דמוקרטים". אבל אני לא אתן לפחד לנצח. אני אמשיך להפגין למען המדינה שלי. וגם אם אתם חולקים עלי, בבקשה תזכרו שאנחנו אחים.