דעות

הבה נקדיש לעצמנו ביום הקשה והעצוב הזה בו נחרבה המדינה היהודית לפחות מספר רגעים של אהבה אמיתית לזולת. הבה ליום אחד נניח את השנאה ונעסוק בדבק הלאומי הפנימי שמחבר אותנו לעם אחד

האבלות מזככת אותנו, היא מזכירה לנו לאן עלינו לשאוף, וממילא ממלאת אותנו בהשתוקקות לפעול במרץ לקראת עתיד טוב יותר. הרב רונן נויבירט בעקבות השפת אמת על האבלות שמביאה שמחה

ההשתוקקות לבניין המקדש מנתקת אותנו מתנחומי ההבל שאנו מתפתים להם, ומעמידה אותנו על מבט האמת, שכל תענוגות העולם אינן אלא הבל, ורק בבניין הקודש והמקדש ננוחם

יותר ויותר אנשים גם מקרב הציבור הדתי הופכים מתוך כוונות סופר טובות את "בליל זה יבכיון בני" ל"בליל זה יפטפטו סימפוזיוני". יוסי לונדין מבקש בתשעה באב לשבת על הארץ, לקונן ולחשוב מה אנחנו עושים כדי לבנות מקדש, כדי להשיב שכינה, כדי להחזיר את עם ישראל ואת העולם כולו לעוצמתם ולתפקידם המקורי

"לא בגלל שהדברים חלילה נכונים, אלא שזו בדיוק הכניעה לתרבות השטחית העוטפת אותנו, המסיטה את הדיון לפסים מתלהמים כל פעם שנאמר משפט בסגנון קיצוני בידי אחד מן הצדדים"

צריך להגיד תודה לחרדים: באלימות כלפי החיילים, יחד עם ההתבטאויות נגד לפיד ועכשיו גם נגד חובשי הכיפות הסרוגות, הם נותנים לנו ערב תשעה באב, שיעור חשוב איך נראית שנאת חינם בצורה מוחשית

ספר דברים הוא נאום ארוך ומתמשך של משה רבנו שהתחיל בר"ח שבט והסתיים עם פטירתו של משה רבנו בז' באדר. נאום יחסית ארוך למי שבתחילת דרכו אומר "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי … כִּי כְבַד פֶּה…". אז על מה היה לו לדבר?

למה עם ישראל רוצה לוותר על ארץ ישראל? האם בני ישראל רוצים את הקב"ה או מואסים בו? והאם המשבר הנובע מכך הוא סופי?

כדי שמדינת ישראל תשרוד אסור למחנות השונים בארץ להגיע לרמת הניכור שקיימת בין הסונים לשיעים ובין האסלאמיסטים לחילונים, הימין צריך למחול לשמאל על הפשעים שביצע נגדו

על רקע הודעתו של היועץ המשפטי לממשלה כי הוא מתכוון לחקור את הרב שמואל אליהו, משגר לו פעיל הימין ברוך מרזל מכתב בו הוא דורש ממנו לזמן לשימוע את משה רבנו: "עברו המפוקפק של משה רבינו, שרצח איש חוק מצרי (שוטר) ללא משפט ופגע בסדרי השלטון במצרים, די היה בו כדי שתשלול ממנו את התואר רבנו." כותב מרזל ליועץ

הקואליציה שיכורת הכוח החליטה לבוא חשבון עם הציבור החרדי, ומנסים כמעט להפוך אותו על פיהו. מנסים לקבוע את ערכיו מחדש, ובעצם לקבוע לחרדים לחדול מלהיות חרדים. זה לא ילך.

בני גד ובני ראובן מבקשים לנחול בעבר הירדן המזרחי מסיבות טכניות-כלכליות ובבקשתם הם מראים כי הצאן והמקנה יותר חשובים להם מאשר הנשים והילדים. משה רבנו מנסה לחנך אותם ולהצמיד להם "גרעין תורני", מה שלא עזר כל כך, בסופו של דבר התרסקו שני השבטים לחלוטין מבחינה רוחנית

לתומי חשבתי כי ברגע שהרב אליהו הוזמן לשימוע יזדעקו שאר הרבנים המועמדים במחאה, ואף יסירו את מועמדותם. התערבות פקידותית בסוגיות הלכתיות הייתה הארץ צריכה לזעוק ת"ק פרסה. אבל כמו שאמר בר קמצא, "ומדשתקי רבנן שמע מינה דניחא להו". רבנים המדברים בשם החזרת הכבוד לרבנות הראשית נותנים לאיש חילוני לקבוע איזה פסק הלכה ראוי ואיזה לא ובכך גורמים לביזיון הרבנות הראשית

שלוש שנים חלפו מפטירתו של מו"ר הרב יהודה עמיטל זצ"ל, שבהן הרגשנו יום יום כמה הוא חסר. לא הפסקנו להתגעגע ולנסות לחיות לאור משנתו, גם כשכבר אין לנו את הכתפיים הגדולות שלו להישען עליהם

אני מסתכל סביבי ורואה יהדות מעוותת. אנשים מכבדים את הוריהם במותם יותר משכבדום בחייהם, והזכרת נשמות הופכת לקדש הקדשים של השנה. לא לדבר על כך שרבנים מתים עושים מופתים ונסים הרבה יותר גדולים מרבנים חיים. היהדות היא תורת חיים, שבניגוד לכל עובד העבודה זרה שעובדים בקברים, אנחנו עובדים במקום החיים. ומטמאים את המוות.

בשאלה המדינית שנקרת לפנינו לרגל ביקורו של ג'ון קרי, אני תומך במדינה אחת לשני העמים, למרות כמותם הגדולה של הפלסטינים שתתבטא בח"כים עויינים ולעומתיים, על פני חלופתה – שתי מדינות צרות, עויינות ולוחמות זו בזו

למה אי אפשר לחיות אלה בצד אלה יחד בטהרה ובצניעות, בטבעיות ישרה? למה נפסק שחייבים להתרחק? אולי זה נאמר באנשים שיש להם מחשבות לא נקיות בראש, אבל אנחנו אנשים רציניים עם לב טהור, ומה הבעיה אם נהיה מעורבים?

הרב הצבאי הראשי לשעבר לא מתרשם מהמספר הגדל של בנות דתיות בצבא ומכנה אותה "רוח אופנתית הנושבת אף במקומותינו וסוחפת עמה בנות רבות שחלקן מתפכחות מצעד זה מאוחר יותר." על שילוב בנות במערך הלוחם? " מפקדי יחידות בצבא חוששים לומר את דעתם השלילית"

על פי רוב צמד המילים "חופשת הקיץ", מעורר חלחלה אצל כל הורה מצוי. אבל הרב חגי לונדין אומר כי זו יכולה להיות תקופה נפלאה בה ההורים יכירו מחדש את הילדים ויבלו איתם זמן איכות

מעשים של יחידים הלוקחים את החוק לידיים, אינם שכיחים, הם מתרחשים רק במקרים קיצוניים, בהם ידיה של ההנהגה כבולות והיא אינה מסוגלת לטפל בפשע שמתבצע לעיני כל. פנחס זיהה את חוסר האונים של ההנהגה, ומתוך שיקולים הלכתיים הלך לבצע בעצמו, את מה שההנהגה הייתה צריכה לעשות, אלא שנמנע ממנה לבצע, וזכה לתהילת עולם.