למה אנחנו כל כך לחוצים למכור את ארץ ישראל לגוי?

תגובות רבות ומגוונות היו במחננו על בחירתם של שני רבנים ראשיים חרדים. הן עסקו בנושאים רבים. אבל לא אחת ולא שתים מהן אמרו: אבל אנחנו נכריח אותם לעשות היתר מכירה. על אפם ועל חמתם! אז קודם כל ארגעה: לא צריך להכריח, יהיה היתר מכירה. גם אם יבחרו שני רבנים ראשיים חסידי תולדות אהרן, תהיה מכירה. מסיבות שיוסברו בהמשך. אבל לא זה הנושא שרציתי לעסוק בו כאן.

הנושא שאמור להטריד אותנו הוא למה יותר מכל המצוות דאוריתא, הפכה בציונות הדתית למצוה החשובה מכל, המצוה דאורייתא לעשות היתר מכירה? מה יש בה במצוה החשובה הזאת, שהיא הפכה למצות הדגל של הצבור הדתי-ציוני? מצוה יותר חשובה מעבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים ופיקוח נפש, את כל אלה דוחה המצוה החשובה מכולן: מצות עשה דאוריתא למכור את כל ארץ ישראל לגוי!!!

היתר של בדיעבד

מדובר באבסורד מאין כמותו. הלא דווקא הציונות הדתית היא זו שקידשה את חשיבותה של השיבה לחיי עבודת האדמה בארץ הקדש, כדי לקדש את הארץ ולקיים בהידור את מצוותיה. היהדות החרדית בזה לערכים אלה, בעוד הציונות הדתית מושתתת כולה על כך שקדושתה של הארץ בעבודת אדמתה וקיום מצוותיה. אז דווקא היא זו ששואפת להפקיע את קדושת הארץ? משל למי ששואף לקיים מצוות ולהתקדש כדי לעבוד את ה', אך בשבת הוא מוכר את עצמו לגוי ונוהג בה כביום חול.

● מצטרפים לדף הפייסבוק של סרוגים ונשארים מעודכנים כל הזמן

אפשר לתלות את כל העניין בהסבר היסטורי: בעבר הרב קוק תמך בהיתר מכירה בעוד החזון-איש התנגד. אמנם גם הרב קוק הדגיש מאד שזה היתר של בדיעבד והוא לא רצוי ובקרוב נבטל אותו, אבל מה זה חשוב? העיקר הוא שאנחנו התרגלנו לצעוק מלוא ראותינו כן כן כן, הם התרגלו לזעוק מלוא ראותיהם לא לא לא. וכמו בכל ויכוח בין-שבטי ראוי לשמו, שני הצדדים כבר שכחו מזמן למה כל אחד מהם צועק מה שהוא צועק, העיקר הוא לצעוק בקול וחס וחלילה לא לוותר.

לא אומר שההסבר הזה אינו נכון, ודאי יש בו הרבה מן האמת, אבל גם הוא נותן הסבר חלקי בלבד לשאלה המדוברת.

החרדי מגלה שיש כאלה שעובדים

הסבר נוסף אך עדיין לא מספק היא העובדה שאצל החרדים התורה מסתכמת בצלחת הפרטית שלהם, בעוד שלציונים חשוב להחזיק את ידי החקלאים היהודים. לכן, לחרדי הממוצע לא אכפת לקנות פירות וירקות מערבים, לעיתים גם ממחבלים (אגב, גם זאת סוגיא הלכתית לא פשוטה) ולא אכפת לו שהחקלאי היהודי יפשוט את הרגל. בעוד לציוני הדתי זה מאד מאד אכפת.

זאת גם הסיבה שאפילו אם יבחרו שני רבנים ראשיים חרדים, יהיה בסוף היתר מכירה. על זה באמת נאמר שדברים שרואים מכאן לא רואים משם. כל עוד הוא רב בשכונה או בישיבה חרדית, מעניין אותו מה אנשים אוכלים. ברגע שהוא רב ראשי, הוא פתאום מגלה תגלית מפתיעה: יש בארץ גם יהודים שעובדים את אדמתם. רובם של היהודים האלה יעבדו את אדמתם איתו או בלעדיו, אלא שהם מצפים שהוא יתן להם הכשר כלשהו. יתרה מכך, פתאום הוא צריך לתת הכשרים גם לרשתות אדירות של מכירת מזון, קייטרינג ועוד, וכל אלה מצפים ממנו שיתן להם פתרונות.

אז מה אפשר לעשות? לאגור

ובכל זאת, עדיין ההסברים חלקיים בלבד. למה הדגל של הציונות הדתית הוא הפקעת הארץ מקדושתה? תרתי דסתרי: ציונות דתית והפקעת קדושת הארץ.

כמובן, השאלה היא מה אפשר לעשות. בהנחה שפסלנו את האופציה לקנות מגוי. מה נותר? הפתרון שהתורה נותנת הוא "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים:  וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן". הפתרון הוא אגירה.

אמצעי האגירה שיש לנו היום הם רבים ומגווונים הרבה יותר מבעבר. אנו מקפיאים פירות לשנה שלמה. נסו לברר כמה מבין העירוניים יודעים מתי העונה של התפוחים והאגסים. יש לי הרגשה שרבים מהם בטוחים שם צומחים על העץ כל השנה. ואם לא על העץ – לפחות על המדף בסופר. ברור שאגירה בלבד, גם אם נמצה עד המקסימום את הפוטנציאל שלה, לא יכולה לתת פתרון מוחלט לכל הבעיות. עגבניות טריות בסוף השמיטה היא לא תספק. מצד שני – ברור לחלוטין שאנחנו היום רחוקים מאד מלמצות עד המקסימום את הפוטנציאל של האגירה. הערכות ממלכתית נכונה שנים רבות לפני השמיטה, יכולה לפתור חלק גדול מהבעיה.

אלא מה? למי יש כח להערך כראוי שנים רבות לפני השמטה? (השמטה עוד שנה וחודש, מישהו בכלל קלט שזה עומד להגיע והתחיל לנקוף אצבע בעניין?)

והאמת, אפשר גם לחיות שנה אחת בלי ירקות. אף אחד עוד לא מת מזה. הנקודה היא שיש אנשים שלא יכולים לחיות שנה שלמה בלי למכור לנו ירקות. אלמלא הירקות הם ימותו ברעב, הם וכל תאילנדיהם. ויש גם אנשים שיאכלו ירקות בלי לשאול אותנו.

שהתורה לא תפריע

גם אוצר בית דין הוא פתרון חלקי בלבד, וגם הוא ממש ממש לא נקי מבעיות הלכתיות. בודאי שלא בצורה שבה הוא נעשה אצלנו.

כל אלה הם פתרונות חלקיים וקשים לביצוע. כדי לעשות אותם כמו שצריך צריך להשקיע. לעמת זאת היתר המכירה הוא פתרון כללי, פותר את כל הבעיות, ונורא קל לבצוע. הוא הפתרון הקל. חוץ מזה שבמקום לפתור את הבעיה הוא רק בורח ממנה, חוץ מזה שבמקום לקיים מצוות אנחנו בורחים מהן – אין כאן שום בעיה.

יעשו היתר מכירה. הרבנים הראשיים לישראל (פלאש90)

החזון (שצריך להתחיל לעשות צעדים להגשמתו) צריך להיות להגיע למצב שבו הארץ שובתת בשביעית. בינתים צריך להשתמש באוסף של פתרונות שכל אחד מהם הוא חלקי. להכין תשתית אגירה גדולה, להכין תשתית לחקלאי השובת, ועוד ועוד. בסוף, יתכן שלחלק מהמקרים עדיין נאלץ בלית ברירה להשתמש בהיתר המכירה. אבל דבר שעושים בלית ברירה – לא הופכים אותו לדגל ולא חוגגים אותו בקול תרועה רמה.

אבל בינתים – הדגל שלנו הוא להפקיע את קדושת השמטה ואת מצות השמיטה.

אז זה מה שיש לנו למכור: אנחנו נזיז את התורה הצידה ולא נפריע לכם לחיות את חייכם. התורה תעמוד בצד ולא תשפיע על החיים. והכל יבוא על מקומו בשלום.

כשאני חושב על זה. זה הדגל שהודגש ע"י הציונות הדתית בעוד תחומים הקשורים ליהדות. אנחנו נעמוד בצד ונקל עליכם. אם התורה קובעת שהנישואין הם מסגרת מחייבת ולא מסגרת מחייבת-כל-עוד-זה-מתחשק-לי, וחז"ל הוסיפו עוד אמצעים להקשות על כל מי שבא לו לפרק אותה, הרי הדגל של הרבנים הלאומיים הוא: אנחנו נהפוך את הנישואין ככל האפשר למסגרת מחייבת-כל-עוד-זה-מתחשק-לי, נעמיד את התורה בצד, ולא נפריע לכם, כמו שנשמע מכמה גורמים בציונות הדתית. פעם חשבתי בתמימותי שציונות דתית היא הגישה הדוגלת בהנהגת עם ע"פ התורה. מה קרה לנו?