שוב נפגעות נשים ונערות המבקשות לשאת הספד בבתי קברות.
ברגעי הכאב הקשים, נאלצות הן ובני משפחתן להיתקל באיסורים גורפים שאין מקורם בהלכה היהודית. זהו ניצול ציני של שליטה ומרות של רב מקומי אחד על האבלים.
בין הדברים שהשכר עליהם רב ועצום, כבר בעולם הזה וגם לעולם הבא – מנו חכמינו במשנה את "הלווית המת". ודאי שזוהי התנהגות חשובה ונאותה, ללוות את המת אך עד כדי כך? כן. בזמן ההלוויה, הכוחות לא ממש שקולים. המת לא יכול לומר דבר והאבלים שקועים ביגונם. מי שמקפיד שלא יפגעו בכבוד המתים ובוודאי שלא בכבוד החיים, ראוי לו שיקבל שכר כפול ומכופל.
למרבה הצער יש מי שנצל את כוחו אל מול הנפטר וקרוביו. זה לא סיפור חדש. כבר בשנת 2003, בהלווייתו של חתן פרס ישראל בסוציולוגיה, פרופ' ישעיהו ליבמן, נאסר על בתו לומר דברי הספד. לא עזרו הבקשות וההשתדלויות. נציג החברה קדישא טען ש"בפתח תקווה נשים לא מספידות".
הצער בפניה של בתו, הטוענת הרבנית רבקה לוביץ', שנחסמה כאשר ניגשה אל המיקרופון שבבית ההלוויות, ליווה אותי ימים ארוכים. לימים תאמר שהיה זה "מעשה אכזרי במיוחד". רבקה, תלמידה חכמה ואישה אמיצה, ידעה שעליה לעשות מעשה.
לאחר שנודע שההוראה ניתנה על ידי רב העיר דאז, הרב שמעון יעקב סלומון המנוח, שאימץ את "מנהג ירושלים", פנו עורכי דינה של רבקה לרבנות הראשית. הרב הראשי, יונה מצגר, הוציא פסק הלכה מפורט המתיר נשיאת הספד על ידי אישה. אלא שמאז הבעיה ממש לא נפתרה, וכיום לפחות שמונה רבנויות מקומיות אוסרות על נשים להספיד. הבעיה נובעת מכך שכל רב רשאי לפסוק בעצמו כיצד יש לנהוג במקום כהונתו ואלו מנהגים הוא מאמץ.
בעקבות אותו מקרה הוגשה עתירה לבג"ץ, אשר קבע שגם נשים יוכלו להספיד. אך מדוע בכלל היה צורך להגיע לכך? מדוע נאלצו יהודים שומרי מצוות לפנות לבית המשפט נגד הרבנות? משום שההחמרות הדתיות אוכלות בכל חלקה טובה של החיים הציבוריים. משום שרבנים ודיינים מחמירים הולכים ומשתלטים על הרבנויות המקומיות (וגם על הרבנות הראשית), על מערכות הכשרות, בתי הדין הרבניים ובתי הקברות.
וכך נדחים מי שמבקשים להתגייר. וכך נשללות תעודות כשרות ממי שאינו עומד בתשלום. וכך מקשים בהרשמה לנישואין בפני מי שאינם יהודים מלידה. וכך מגיעים למצב בו מלבינים ברבים, בפני מיטתו של המת, את פניה של בתו שכל רצונה להיפרד מאביה.
בעיית ההספדים בידי נשים, עם כל חומרתה, אינה אלא סימפטום לרוח רעה של הקצנה והסתגרות, העוברת על מי שמחזיקים בידיהם את המונופול על חיי הדת הציבוריים במדינת ישראל.
הללו במו ידיהם סוללים את הדרך לנטישת עקרונות יהודיים חיוניים, לאובדן מסורת מבית ולנהירה אל פתרונות חילופיים. ושמא הדבר חמור עוד יותר, והם מבינים זאת ואפילו חפצים בכך, כלומר: חרדים לחוד והישראלים לחוד.
עם המצב הזה אסור להשלים. זה כבר עניין אידיאולוגי שבנפשה של המדינה ובנפשו של כל ישראלי המכבד את יהדותו-שלו ואת יהדותה של מדינתו.
==
ד"ר עליזה לביא היא מרצה בבית הספר לתקשורת, אוניברסיטת בר אילן ופעילה חברתית.
תגובות
אכן את צודקת יש לתקן תקנה (אולי אפילו בחוק) לפיה חברא קדישא תהיה אחראית על הבאת הגופה לקבורה בלבד. כלומר - הבאת הגופה אל מקום תחילת הלוויה, סיוע במסע הלוויה, ומעשה הקבורה עצמו. כל נושא הטקס וההספדים יהיה בניהול ובאחריות המשפחה, ללא זכות התערבות של החברא קדישא. החמרות יתר איפה שלא צריך גורמות לציבור החילוני למאוס בדת לגמרי. האם לא יצא שכרו בהפסדו?
שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך ערב טוב לגברת לביא אם לשפוט לפי שם משפחתך, את או בעלך ממוצא לובי, שם זהה לרב שמעון לביא בעל פיוט בר-יוחאי. ובעוד את מדברת ומתפלפלת במה ראוי מותר ואסור, אציע לך להביט בדורות הראשונים של אבותינו יוצאי לוב או ספרד ולשאול מה הם עשו? הפלא ופלא רק גברים הספידו, ונשים מעולם לא נעלבו מזה מתוך צניעותן הבינו שמקומן היקר והחשוב הוא מאחורי הקלעים ולא מעל במה נישאת בפני ציבור. ולא עוד, אלא שנשים לא נהגו ללוות כלל את מיטת הנפטר וכל שכן לא להיכנס לבית הקברות, והטעם למשכיל ליודעי ח"ן, ואבותינו פסקו כך והיו יודעי ח"ן.
תערובת נשים בלויה יותר חמורה מאשר בתפילות בבית כנסת! ברכות דף נ"א ע"א אל תעמוד לפני הנשים בשעה שחוזרות מן המת מפני שאני מרקד ובא לפניהם וחרבי בידי עיי"ש באורך ובב"י ובב"ח יו"ד סי' שנ"ט הביאו מזוה"ק פ' ויקהל (דף קצ"ו) שיש למנוע לנשים לצאת לבה"ק ...גורמים רעה לעולם, וכותב שם בזוהר דברים איומים רח"ל בקשרלתערובת נשים עם הגברים בלויה. וזה לשון הזוה"ק: "בשעתא דמיתא אפקי ליה מביתיה לבי קברי מלאך המות אשתכח ביני נשי, אמאי ביני נשי דהכי (רכז א) הוא אורחוי מיומא דפתי לחוה ובגינה גרים מותא לכל עלמא, ועל דא קטיל בר נש וגוברי אשתכחו עם מיתא עאל ביני נשי בארחא ואית ליה רשו למקטל בני נשא ואסתכל באנפייהו בארחא דאתחזיאו קמיה משעתא דמפקי ליה מביתיה לבי קברי עד דאהדרו לביתייהו ובגיניהון גרים מותא לכמה גוברין בעלמא עד לא מטא זמנייהו, ועל דא כתיב (משלי יג) ויש נספה בלא משפט בגין דסליק ואסטין ואדכר חובוי דבר נש קמיה קודשא בריך הוא ואתדן על אינון חובין ואסתלק עד לא מטא זמניה, מאי תקנתיה בשעתא דנטלי מ