דעה: קצב, ארגוני הנשים ונטורי קרתא

אולם קשה שלא להימלט מהתחושה או החשד, שהייתה כאן גם השתלשלות מקרים חריגה, שבגללה, ולמען אינטרס ציבורי כזה או אחר, החליטה מערכת המשפט להחמיר איתו באופן לא מידתי.

התחושה המעיקה הזו נובעת מכך שבמדינת ישראל כיום, השיח המגדרי התדרדר להתלהמות פוליטית שבה אין אפור – הכול או שחור או לבן. כלומר, או שאדם הוא חיית טרף הפוגעת בנשים באופן הכי חמור על כל צעד ושעל, או שמדובר במלאך של פוליטיקלי קורקט, שירד מהשמיים עם הילה של טוהר המלווה את כל תנועותיו. את האפשרות שמדובר בעבירות פחות חמורות מאונס, עבירות של הטרדות מינית, העדיפו כלי התקשורת, ציבור הנשים, תנועות הנשים ובסופו של יום גם שלושת שופטי בית המשפט המחוזי, לא לראות כאופציה. אגב, זוהי התנהלות שמאפיינת לא רק את השיח המגדרי בישראל אלא את כל המאבקים להם אנו נחשפים בשנים האחרונות.

דוגמא נוספת: הסערה סביב הערותיו של הזמר יהורם גאון על רמתו הירודה של הפופ המזרחי העממי. את אף אחד לא עניינה העובדה כי גאון בעצמו הוא יוצא טורקיה, ושנשא בגאון במשך שנים רבות, כמעט לבדו, את הזמר המזרחי על כתפיו ומגרונו. כל השיח סביב התבטאותו התמקד בשאלה הלנו הוא או לצרינו, האם גאון שייך למחנה נאמני הזמר המזרחי, כולל גווניו הנחותים ביותר, או שהוא בוגד במוצאו ו"השתאכנז" רחמנא ליצלן.

מעבר לאלימות המילולית ולמלחמתיות המיותרת ששיח כזה מייצר, מדובר בהתנהגות שבסופו של דבר עלולה לחזור כבומרנג אל מי שדוגל בה. ובמקרה של קצב, אל הקבוצות הפמיניסטיות הנלחמות לשוויון הנשים. הרי לא רחוק היום שבו מעסיק יחשוש להעסיק אשה שמא יואשם שפיטר אותה בגלל שהיא בהריון או ייתבע לדין בגלל הערה מטופשת שבו במקום תהפוך אותו למטריד נשים ולבעל תיק פלילי. הנטייה להפוך כל מערכת יחסים של נשים וגברים למשהו בעל פוטנציאל של הרס, פגיעה ואלימות כלפי הצד הנשי, עלולה לעקר את האינטראקציה הפורה בעבודה משותפת, יצירה משותפת, עסקים משותפים, בין המינים. מבחינה זו אגב, עוד יתברר שאין הבדל בין הקבוצות החרדיות האולטרה שמרניות, שיוצרות נתק מכוון ומוחלט בין נשים לגברים, לבין ארגוני הפמיניסטיות. בשני המקרים, אמנם מסיבות שונות, מדובר בהשקפות עולם פסימיות הרואות בכל מפגש בין המינים, משהו שיש בו, או עלול להיות בו, חטא.