אללה וואכבר! למה אנחנו לא מקשיבים לערבים?

דווקא מבחינה טכנית, אני דווקא די בטוח שראשי מערכות הביטחון והממשלה יודעים טוב יותר מכל נותני העצות. הם גם מודעים טוב יותר למערכת הלחצים הבינלאומית ולמגבלות.

השאלה היא מהי נקודת המוצא האסטרטגית עליה הם נשענים? מראשית הציונות ועד היום, ובמיוחד לאחר קום המדינה, עשתה מדינת ישראל כל שביכולתה כדי "לנרמל" את הסכסוך. מלחמה בין שתי מדינות ואפילו שני עמים היא משהו מוכר לעיניים מערביות. המערב שאנחנו כל כך רוצים להיות חלק ממנו.

וכך, עשינו הכל כדי שהמאבק על הארץ יהיה רק על מקומות אסטרטגיים, כסכסוך בין עמים מהסוג המוכר. מערת המכפלה ובמיוחד הר הבית נמסרו לוואקף, הכותל נשאר שלנו וכפי שאמר רה"מ באו"ם – אנחנו באמת שומרים על המקומות הקדושים של כולם, אפילו אם זה כרוך באפליה וקיפוח זכויות האדם היסודיות של היהודים. הכל כולל הכל – רק כדי שכולם יידעו שאין פה שום צד דתי. אבל רק הקריאה של המרצחים עודנה מהדהדת: אללה וואכבר!

לא תחי פלסטין! ולא די לכיבוש! "א-לוהים גדול" זה מה שהם אומרים. הם באים בשם הא-ל. כמה שניסינו לברוח מזה… כמה רצינו להימנע… הרי אם הם נלחמים בנו בשל זהותם הדתית, צריך להיכנס לתוך הראש הדתי הזה. ולמי יש כוח? אנחנו הרי נורמליים ופרגמטיים. אבל מה לעשות, מבחינתם זהו מאבק דתי. לא עוד מאבק שחרור לאומי מהסוג המוכר , אשר איתו רצינו וקיווינו להתמודד, אלא מלחמת דת במלוא עוצמתה.

את דת האהבה והאסלאם לא ניתן יהיה לנצח רק עם טנקים ומטוסים. אנשים מאמינים לא שוברים כל כך מהר.

את המלחמה הזו ניתן לנצח רק באמצעות נחישות והתמדה, אשר העוצמות הנדרשות לכך, נמצאות בערכי הנצח שלנו (כן… בדיוק אלה שחשבנו שהם נחלת העבר הלא רלבנטי). בניגוד ל"אללה וואכבר!", צריך לחזור לקריאת דוד "אתה בא אלי בחרב ובחנית ואני בא אליך בשם ה' א-לוהי ישראל, אשר חירפת".

יש להבהיר להם, שאם באים בשם אמונה, אמונתם היא זו שתישא בתוצאות. את המחיר יש לגבות מהם בהר הבית – סגירה מוחלטת של ההר למוסלמים וגירוש הוואקף, אטימת המסגדים ומלחמה כוללת באויב. זאת במקביל ליד ברזל ביטחונית והתיישבות בכל מרחבי הארץ. רק כשתאבד תקוותם, תישבר רוחם ורק אז נוכל להגיע לרגיעה. עד אז, נמשיך לקחת משככי כאבים עד הרצח הבא.

==

אריאל קלנר הינו יו"ר ומייסד 'חזון לאומי' המרכז למנהיגות ציונית.