"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.
ספר לי קצת על הסרט הראשון שלך - על מה הוא ואיך הוא נולד?
הסרט 10% ילדה שלי עוסק בקשר בין ניקו (27) , קולנוען צעיר ולא מצליח, לפראני (8) הבת של החברה החדשה שלו. הסרט נולד בעקבות הקשר שלי עם הבת של הבת זוג שלי. את הילדה האמיתית הכרתי כשהיא היתה בת 4 וחשבתי שהקשר בינינו הוא קשר מיוחד שהשפיע עלי עמוקות והרגשתי שלא רק שזה משמעותי בשבילי אלא שזה גם יכול להיות סרט שיש לו מקום בעולם. סרט על מערכת יחסים שלא תמיד זוכה למקום בתרבות ובטח שלא מקום חיובי.
כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?
התחלתי לכתוב סצנות ראשונות שרובן התרחשו פחות או יותר במציאות כבר ב2006. ב2008 סיימתי דראפט לסרט באורך 50 דקות, קיבלתי מענק פיתוח מאחת הקרנות אך הם לא נתנו לי כסף לצילומים. בשנת 2010 כתבתי בעזרת עורכת התסריט גל קוסטוריצה את הדראפט שהפך להיות הדראפט לצילומים אליהם יצאתי ב2011.
סינמה שו״ת פרק 32 עם לימור שמילה: הליהוק עושה את הסרט
יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?
הגשתי את התסריט להפקה לקרנות הקולנוע וחיכיתי לתשובות. עדן צולי, החברה והמפיקה שעבדתי איתה, שכנעה אותי שאפשר להתחיל לעשות את כל מה שלא עולה כסף, ולהיות מוכנים להפקה כשיהיה כסף. עשינו אודישנים, בחרנו שחקנים ועדיין לא התקבלה תשובה חיובית להפקה. באפריל 2011 החלטנו כל אחד להשקיע בסרט 20,000 ₪, עוד חבר שלי השקיע 20,000 ₪ נוספים ועוד עורך דין אחד שאהב את הרעיון השקיע 20,000 ₪ נוספים. והחלטנו לצאת לצלם עם תמיכה של המון אנשים שהסכימו לעבוד על הסרט, חברת אוטופיה שתמכה בציוד, ואבולעפיה שתמך במזון. תכננו לצלם 15 ימי צילום ולסיים את מרבית הצילומים, אבל אחרי 7 ימי צילום, נגמר הכסף, ועצרנו את הצילומים. ערכנו טריילר מחודש למשקיעים, ואז קרן הקולנוע הודיעה שהיא משקיעה בסרט במסלול עצמאי סכום של 220,000 ₪, בהמשך שנת 2011 סיימנו את הצילומים.
איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימים לתחייה דמויות שכתבת?
זו היתה חוויה מדהימה. אודי פרסי ויהלי פרידמן, התמסרו לסרט ב100% (ולא ב10%). בחודשים שלפני הצילומים, אודי ואני נסענו אל הבית של יהלי מדי שבוע עשינו המון חזרות לקראת הצילומים. צילמתי את כל החזרות ואודי ואני צפינו בהם וחשבנו ביחד (וגם עם אנשים נוספים כמו המורה שלי למשחק רותי דייכס והצלם קובי צאיג), מה אפשר לשנות. התסריט השתנה הרבה בזכות העבודה הזו והמשחק שלהם. החוויה של לעבוד על סרט כמעט חסר תקציב עם ילדה כל-כך קטנה, היתה מורכבת. למזלי, הקשר בין אודי ויהלי התפתח יפה בדומה לקשר בתוך התסריט, וביחד הצלחנו לעבור את זה, הרבה בזכות הסבלנות של אודי וגם בזכות ההורים של יהלי שהיו מחויבים לסרט מאוד. באופן כללי, אני ממליץ כשמלהקים ילדים, לחשוב שבעצם מלהקים גם את ההורים שלהם.
איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, אתה אחראי, אתה מנווט את כל זה, מה התחושה?
זו אחריות גדולה מאוד ובייחוד שבמקרה הזה, בסופו של דבר הייתי גם אחראי לכל ההתחייבויות הכספיות של הסרט. היו רגעים שנהניתי מזה מאוד והיו גם רגעים שסבלתי והיה קשה ומורכב. בתור מי שעבד עד הסרט הזה בעיקר על דוקומנטרי, החוויה הזו של להיות אחראי על כל פרט במקום לתת למציאות להכתיב לך פרטים, היא חוויה ששינתה אותי כבמאי. אפילו הדוגמא הכי קטנה של להחליט באיזה צבע יהיו הגרביים של השחקנית, זה דבר שלא היה לי בראש כשיצאתי לביים את הסרט הזה. 
אורי בר אוןצילום: ליאו בר און
איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?
מוקדם מאוד בקריירה שלי כבמאי החלטתי שאני משתדל להכנס לחדר עריכה רק עם עורכים שאני אוהב או שאני מרגיש שיש סיכוי גבוה שאוהב תוך כדי העבודה המשותפת. לשמחתי זה הסתדר גם בסרט הזה. העורך, יוני מן, התמסר לסרט גם הוא באופן טוטאלי ומצא פתרונות להמון טעויות שעשיתי כבמאי של סרט ראשון. החוויה של המפגש הראשוני עם החומרים לא היתה כל-כך כיפית, כי ראיתי בעיקר את הפגמים, אבל תהליך העבודה היה נעים ומרגש וכיפי.
סינמה שו״ת פרק 33: אסף קורמן - העורך שמוזעק להציל סדרות
בגלל שעבדנו עם תקציב מאוד נמוך, בכל פעם שלי או ליוני היתה עבודה שהכניסה כסף, העריכה של הסרט התעכבה. מצד אחד זה היה קצת מנג'ס, מצד שני, אני חושב שהתהליך הארוך אפשר לנו לראות דברים שאולי לא היינו רואים בתהליך קצר יותר. העריכה נמשכה מספר שנים ורק ב2014 הושלם הסרט.
איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?
ההקרנה הראשונה היתה בפסטיבל ירושלים 2014. הייתי מאוד לחוץ לקראת ההקרנה הזו כי הבת זוג שלי והבת שלה לא ראו לפני זה את הסרט ופחדתי מאוד מהתגובה שלהן. במובנים אחרים, גם אז היתה מלחמה בעזה, וההקרנה כמעט בוטלה וסרטים הרגישו פתאום כלא הכי רלוונטים בתוך כל הבלגן. בסוף ההקרנה, הבת של הבת זוג שלי (שכבר היתה בת 15 אז) אמרה: "יחסית לסרט ישראלי, זה סבבה לגמרי" ונרגעתי...
מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?
אני חושב שההקרנה הכי מרגשת מבחינתי היתה לקבוצת אבות גרושים שנקראת "א' זה אבא". הסרט הוא מנקודת מבט של מי שמתחיל פרק ב' "על חשבון", מי היה שם כאבא בפרק א'. זו קבוצה שיש בה הרבה דיבור על העוול שנגרם לאבות על-ידי הגרושות שלהם וגם על הבעיות של הקשרים עם הילדים שלהם אחרי הגירושין. הקרנה מולם, הרגישה קצת כמו הקרנה מול הקהל הכי אנטי שיכול להיות לסרט ולרעיון שלו. בשיחה אחרי ההקרנה חלקם אמרו ש"הסרט הזה הוא מדע בדיוני", אבל אחרים אמרו שהסרט השפיע עליהם וגרם להם לחשוב אחרת על האפשרות שהחוויה של הילדה שלהם מול הבן זוג החדש של האקסית יכולה להיות חיובית, דבר שלא באמת עבר להם בראש עד אז. התגובות שלהם נשארו איתי הרבה יותר מביקורות שכתבו בעיתון או תובנות שהיו לקהל רגיל על הסרט.
איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?
כשהוצאנו את הסרט, בן כליפי המפיץ של הסרט, הציע את הטאגליין "אהבה לעולם לא חורגת". אני חושב שבדיעבד זה מה שרציתי להעביר. בעיקר רציתי לספר על החוויה האישית שלי על הקשר הזה. זה קשר שהוא משמעותי בשבילי עד היום ואני שמח שהיתה לי ההזדמנות לספר עליו בסרט עלילתי. מה שהיה לי חשוב היה בעיקר הסצנות בין שתי הדמויות האלה. בדראפטים הראשונים של התסריט היה הרבה פחות סיפור ליניארי ויותר ערימת סצנות. בסופו של דבר, הסרט כולל עוד דברים מהקשר הזה, אבל יש בו גם הרבה קסם שנובע ממנו.
איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאי?
אני חושב ש80%ממה שלמדתי על בימוי עלילתי למדתי רק תוך כדי העשייה של הסרט. מתוך העבודה המשותפת עם היוצרים השותפים – הצלמים – קובי צאיג ודניאל קדם, העורך – יוני מן, המפיק – שלום גודמן, השחקנים השונים ובייחוד אודי פרסי ורבים אחרים. אז הסרט הזה בנה אותי כבמאי עלילתי, למעשה אני לא יכול לציין שינוי ספציפי כי בכלל לא הייתי במאי עלילתי לפני העבודה עליו.
תגובות