"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאית" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאית על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.
הראשון שלך - על מה הוא ואיך הוא נולד?
"כל מה שאני יכולה" (אגב, שמו הרשמי לאורך הדרך ולפני היציאה לעולם היה "תלויה על בלימה" – אני לא יודעת להגיד מה הולם אותו יותר) הוא הכלאה בין דיוקן של אשה ובין דרמת בית משפט. האשה היא רעות, שנולדה בשם רעיה, סלוצקי – בת לעלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר, תובעת בפרקליטות, בשנות ה-30 לחייה. לרעות נכנסות בסערה, אפרת - מתלוננת בתיק עבירות מין ובת הזוג שלה, תמי. בציר העלילה המרכזי, מתנהל המשפט שבו אפרת מעידה, על מעשים מגונים שבוצעו בה לפני כמעט עשור. בנוסף, הסרט זולג לחיים האישיים של רעות - למערכת יחסים שהיא מנהלת עם גבר, סניגור, שזה עתה נפרד מאשתו וכן למערכת היחסים המורכבת של רעות עם אמה, המתגוררת עם סבתה בחיפה, במעין תא משפחתי נשי וחנוק.
בין לבין רעות דוהרת על האופניים שלה, מנווטת בין כל החלקים השונים שמרכיבים את הזהות המורכבת שלה.
איך הסרט נולד?
הייתי תובעת בפרקליטות בעשור הראשון של שנות ה-2000, בפרקליטות מחוז מרכז. לפני כן הייתי עוזרת משפטית בבית הדין הצבאי לערעורים ומתמחה בבית המשפט המחוזי בתל אביב. פגשתי את העולם הפלילי מכמה זוויות, נסחפתי אליו, בעיקר לצד האנושי שלו וגם נפלטתי ממנו, כשהוא פגש חלקים כאובים אישיים שלי. בתחילת שנות ה-30 שלי, ילדתי את בני האמצעי, התפטרתי מהפרקליטות והלכתי ללמוד קולנוע ב"מנשר". לאט לאט העולם הזה צף ועלה – זכרונות, סיפורים, אנשים ונשים. בעיקר מתלוננות. התודעה שלי התרחבה בלימודי הקולנוע, בעולם המשפט ניסיתי להיאחז במבנים, בעולם היצירה ביקשתי לפרק אותם ואולי, עם קצת חסד, לבנות אותם מחדש. כך נולד סרט הגמר שלי "תובעת" שלימים פותח ל"כל מה שאני יכולה" – כולל חלק מהקאסט המופלא – אניה בוקשטיין, רועי אסף, יואב לוי, קובי זיסלין – שהמשיכו איתי מסרט הגמר ל"כל מה שאני יכולה" ולימדו אותי הרבה הרבה.
סינמה שו״ת פרק 31: דפנה לוין על הסדרה שנולדה ממשפט זדורוב
כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?
זאת שאלה טריקית. הדראפט הראשון נכתב תוך בערך שבעה חודשים, גדל יחד עם בני הצעיר שאך נולד. אחרי הדראפט הראשון היו עוד ועוד שינויים, עידכונים, תיקונים – תהליך שנמשך עד הרגע האחרון, כמובן, הרי הסרט נכתב מחדש על שולחן העריכה. אז אפשר להגיד שהסרט היה בתהליך של כתיבה של ממש מ-2016 ועד 2020, אבל בארבע השנים האלו קרו עוד כל כך הרבה דברים, יש חודשים רבים שהתסריט נח ומדבר עם עצמו ואז פתאום משהו קורה והכל חוזר לחיים. זה תהליך מרתק שלעולם לא יפסיק להפתיע אותי. הכתיבה היא דבר חי מאד.
יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?
אפשר להגיד שיצאתי לדרך ממש, כשהתחלתי לעבוד עם מרק רוזנבאום – המפיק הוותיק והמענטש. גם מערכת היחסים הזו התפתחה לאט לאט. התקבלתי לאירוע הפיצ'ינג של פסטיבל חיפה. שלחתי למרק את התסריט ואת סרט הגמר שלי, הוא אמר "כן" עקרוני ונראה מה יהיה בחיפה. היה טוב בחיפה (זכיתי באחד הפרסים), אז התקדמנו לנקודה הבאה – החממה הבינלאומית של סם שפיגל ומשם לנקודה הבאה – הגשות לקרנות. לשמחתי, האיר לי המזל (כן, יש פה אלמנט של מזל)פנים ואת התמיכה בהפקה של הסרט, במסלול ביכורים, קיבלנו די מהר. זה קרה בתקופת הקורונה ומרק, שהוא הרפתקן, אמר לי שקופצים עכשיו מהמטוס עם מצנח. אז קפצנו, בלי קו פרודוקציה ועם מעט מאד כסף, יחסית.
הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי: מתן גוגנהיים על "פרדייס קרוז"
איך היה לעבוד עם שחקנים/יות ולראות אותם/ן מקימים/ות לתחייה את הדמויות?
זאת שאלה שמעוררת את הזכרונות הכי יפים. קודם כל, התברכתי בצוות מופלא, לא פחות, של שחקניות ושחקנים:אניה בוקשטיין, שרון סטרימבן (המתלוננת)שזהו סרטה הראשון, מוני מושנוב, מגי אזרזר, רועי אסף, יואב לוי, גל פרידמן, לירון לבו, הלנה ירלובה, נטשה מנור, נדיה טיכונובה, קובי זיסלין ועוד. זה כמעט סרט אנסמבל, למעט דמותה של אניה – רעות – שמחזיקה את הסרט על כתפיה ומנווטת אותו מקו עלילה אחד למשנהו. לשרון ולי החוויה היתה ראשונית מאד, שתינו נחתנו פעם ראשונה על סט של סרט באורך מלא. כל שאר השחקנים הם שועלים מנוסים. יש משהו קסום שקשה להסביר במילים ברגע שבו שחקן פוגש את הטקסט שכתבת. מאותו רגע מתחיל תהליך של יצירה משותפת. עבודת צוות. שחקנים רוצים לגעת בטקסט, להבין אותו, לגרום לו "לשבת בפה" בטבעיות. אני אוהבת את החלק הזה:זה לא קל, יש קונפליקטים, אבל אם לא מתייחסים לזה כאל מאבק על שליטה, זה הדבר הכי מפרה ומרתק שיכול להיות. היו סצינות בהן השחקנים הביאו כל כך הרבה אמת ואנרגיה לדמויות – שהרגשתי חשמל. דמעות. ניצוצות. זה באמת דבר שקשה להסביר. אני בעיקר מחכה לחוות את זה שוב.
איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, את אחראית, את מנווטת את כל זה? מה התחושה?
אני חושבת שהאימהות לשלושה בנים (ואולי גם השנים בבית המשפט) הכינו אותי יפה יפה לרגע הזה. יש משהו מאד גברי בסט. מאד ביצועי, קצוב בזמנים, קשוח, מחוספס לפרקים. אני אוהבת את המקום הזה, הוא מוציא ממני את המיטב ורוב הזמן הייתי מוקפת באנשי צוות מופלאים ומנוסים. יואב לוי, השחקן הנהדר והחכם שמשחק את השופט בסרט אמר לי לפני הצילומים – זה קרב ואת תובילי אותו. אולי שווה לתהות על המיליטריזם שמופנם אצלנו כל כך עמוק, אבל לפרקים הרגשתי כך, שכן לביים סרט דל תקציב זו מלחמה נגד הזמן (כי זמן שווה כסף ואין כסף). אבל מאז ה7/10 כל השפה השתנתה וקשה לי להשתמש במילה קרב באופן מטאפורי. אני אחשוב על דימוי אחר.
בכל מקרה ולמרות הקושי במעט מאד ימי צילום והפשרות הכואבות שנובעות מכך, זה היה אושר שאין שני לו.
שירי נבו פרידנטלצילום: רפאל שחורי
איך זה היה לראות את החומרים בחדר העריכה?
את הסרט ערך חברי הטוב, הבמאי והעורך המבריק שקד גורן. נשארנו חברים גם אחרי שעות של עריכה משותפת וזה לא עניין של מה בכך. את הקאט הראשון שקד ערך בלעדיי – זה קאט ארוך מאד, כמעט אסמבלי ובלי חלקים חשובים שצולמו בהמשך. ממש חיבור של טלאי לטלאי שיוצרים מעין בגד גולמי, כעור וכמעט חסר צורה. בצפייה הראשונה הרגשתי שעוד שניה אני מקבלת התקף חרדה. היינו צריכים להפסיק ולסיים כמה ימים לאחר מכן. ומשום כך אני מעריצה עורכים. היכולת ליצור צורה ומבנה מתוך חומרי הגלם, כשתסריט הכתוב הופך להיות כמעט רפרנס רחוק – היא יכולת מעוררת השתאות שמצריכה אורך רוח שאין לי. בחדר עריכה קורים הדברים הכי קשים והכי יפים. לראות את כל הטעויות – חלקן שלי, חלקן של אחרים, להבין איפה ויתרתי לעצמי ואיפה סובבו לי את היד, לרצות לחזור אחורה בזמן ולתת לעצמי כאפה מצלצלת, זה קצת כמו לרחף מעל הגופה של עצמך ברגע המוות ולראות את כל החיים חולפים לנגד העיניים.
יש רגעים שזה נראה חסר סיכוי ואז פתאום, 2-3 פריימים פחות או יותר, בחירה אחרת של שוט, בחירה אחרת של טייק וקורה נס ודברים מתחברים, משמעויות חדשות נולדות. קיבלנו החלטות קשות בחדר העריכה. ויתרתי על רגעים שיקרים לליבי, על שוטים יפהפיים שצילם אהוד איתן, הצלם. אבל לפעמים חייבים לוותר וזה אחד השיעורים שלומדים בחדר העריכה – לוותר ולשחרר, גם כשמבינים שאפשר לערוך את הסרט לנצח (ובראש אני עדיין חוטאת בזה, לפעמים).
סינמה שו״ת פרק 32 עם לימור שמילה: הליהוק עושה את הסרט
איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?
באופן אירוני, בפעם הראשונה שהסרט נחשף לקהל, נחתתי מחו"ל, עם קורונה ולא הצלחתי להגיע ללידה של עצמי. לשמחתי היו הרבה אנשים יפים וטובים שהתקשרו אליי, רגע אחרי, לספר לי על כמה טובה היתה ההקרנה, עדיין יש לי תחושת החמצה בהקשר הזה. ההקרנה הבאה היתה בפסטיבל ירושלים, היא היתה הרבה דברים:מרגשת, מפחידה מאד, מבלבלת. קיבלתי עליה אינסוף תגובות, חלקן מרגשות ומטלטלות ממש. באופן כללי התגובות של הקהל לסרט (כמובן שיש כאלו שלא אהבו אותו וטוב שכך)היו הדבר הכי מפתיע ויפהפה שיכול להיות. מבחינה פורמלית הסרט לא זכה, לצערי, למספיק הכרה רשמית. לא זכינו בפסטיבל ירושלים, היתה לנו מועמדות אחת בלבד לפרס אופיר (מוצדקת מאד, למוני מושנוב) אבל הגיע לנו יותר. לימים הבנתי הרבה דברים, חלקם לא נעימים, על הפער בין הכרה רשמית ובין תגובות ספונטניות של קהל. אני יכולה להגיד שלא ציפיתי לעוצמות הרגש והאהבה שקיבלתי. לדברים שכתבו לי, לדברים שנאמרו לי, חלקם אינטימיים וחושפניים ממש, לאחר הקרנות. הכי שימח אותי לראות נשים שמוצאות את עצמן על המסך, שאומרות לי - זו אני. זו אמא שלי. נשים (וגם גברים)שעברו פגיעות מיניות חלקו איתי את הכאב שלהם. לא פעם בגרון חנוק מדמעות. אני זוכרת ונוצרת כל רגע כזה. בו זמנית, אני נוצרת כל רגע של צחוקים רמים בזמן הקרנות – כי היו (ובכוונת מכוון)לא מעט כאלו ולהצליח להצחיק – זה אפילו יותר מספק מלגרום לאנשים לבכות.
מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?
בדיעבד, לא הייתי אמורה להיות מופתעת, אבל כבר לאורך ההקרנות שעשינו בחדר העריכה, בשלבים שונים של עריכה, עם אורחים שונים, הבנתי שהסרט נוגע עמוק יותר בנשים ושזה די מובהק. לכאורה, הייתי אמורה לצפות את זה. בכל מקרה, כשהסרט יצא הבנתי עד כמה הסרט מתחבר אינטואיטיבית לנשים. באותו עניין, גם לא צפיתי שגברים ירגישו אשמים – וחלק מהתגובות שקיבלתי היו "אני מתנצל בשם המין הגברי", אני בהחלט לא כיוונתי לשם.
סינמה שו״ת פרק 29: שני קיניסו על קולנוע שנוצר מתוך טראומה
איזה דבר אשי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?
ללא ספק את תחושת חוסר האונים הגדולה – אל מול עוולות, אל מול חוסר צדק. את אזלת ידו של החוק. את הכמיהה לחסד, רוך, חולשה, דווקא בתוך דיונים במשפט פלילי, שיש בהם המון כוחנות. מנגד, רציתי להאיר את הכוח העצום שיש בשוליים הפרומים של החברה, באותנטיות, במפגש בינאישי אמיתי וחסר מגננות בין שני בנות אדם או בני אדם. שם, בעיניי, יש גאולות קטנות. לאורך החיים חוויתי גם מזה וגם מזה ושני הקצוות האנושיים האלו לא מפסיקים להפעיל אותי ויהיו נוכחים גם ביצירותיי הבאות. 
פוסטר הסרטצילום: ללא קרדיט
איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאית?
הסרט בעיקר הפך אותי לבמאית מה שלא הייתי יכולה לומר לפניו, ושינה אותי כבת אדם. כשהוא יצא, הרהרתי הרבה במילה "להפציע", במובן של שחר שמפציע, אור שמבקיע את החושך: זה רגע יפהפה, כשיוצאים החוצה עם יצירה שפוגשת קהל ומעכשיו היא תהיה שם, בחוץ. אבל זה גם כואב ופוצע. הבנתי שצריך ללמוד לקבל את הקושי ולא לחשוש מההפצעה הזו. להיפך, צריך להעז יותר, בכל שלב ושלב של הדרך.
תגובות