אחד הנושאים המעיקים שאני" סוחב" מאז שבתי, דסי ז"ל, נפטרה, הוא חוסר היחס לסבים וסבתות שחוו שכול ואובדן של נכדיהם. כשאני מגיע לניחום אבלים של ילדים ,נוער או צעירים, אני תמיד שם לב שהסבים יושבים שם כמעט כל השבעה, אבלים ובוכיים, אבל חולצתם לא קרועה והכיסא שעליו הם יושבים -איננו נמוך.
הם יושבים שם לשמוע כל פיסת מידע על הנכד שנפטר. הם יושבים שם כי המשפחה זקוקה להם .הם צריכים לאסוף את עצמם ולהיות שם עבור האבא והאמא שאיבדו את ילדם, בשביל הנכדים שאיבדו את אחותם, ולפעמים עתיד המשפחה כולה בידיים שלהם. לא אחת, המנחמים לא יודעים מי הם ומה עובר עליהם. הם נותרים בצד.
בפגישותיי עם סבים וסבתות, לאורך השנים, שמעתי תיאורים מצמררים על הסבל שהם עוברים כבר בשבעה, על הכאב העז ,לצד דאגה ההורית, להורי הנכד וליתר נכדיהם.
הסבתות והסבים סיפרו לי על היום השמיני – אחרי השבעה – שהם חשים בדידות, מתקשים למלא תפקידים מסייעים, וגם כשילדיהם עסוקים בבניית החיים לאחר האובדן, הם אינם מקבלים סיוע לחזרה לחיים .הם לבד.
אובדן כפול, ואין יד תומכת
במערכת החוקים של מדינת ישראל אין התייחסות למקום המיוחד של הסבים והסבתות ששכלו נכדים בשכול הלאומי. גם לא בעמותות המלוות משפחות שכולות. בין אם זה בשכול הלאומי- בצבא או בפעולות איבה- או בשכול האזרחי – ממחלות ואסונות אחרים- אין מענה לאובדן שהם חווים. אין מעטפת מחבקת מצד הרשויות והחברה. במאמר שכתבה עו"ס גליה שגב רוזנברג (2011) היא העלתה את הייחוד בהתמודדות הסבים והסבתות עם אובדן נכדים. לדבריה, סבאות הינו תפקיד המקפל בתוכו עוצמות רגשיות ומשמעויות רבות לפרט ולמשפחה במעגלי חייהם. מתוך כך ניתן להסביר את גודלו ועוצמתו של אובדן נכד המנוגד למהלך החיים הטבעי.
מתוקף מקומם המיוחד של הסבים במשפחה ,ומתוך המשאלה לאפשר עצמאות מלאה למשפחה הצעירה של ילדיהם ונכדיהם, יכולים הסבים למצוא עצמם כצופים מהצד, מבלי לדעת היכן הם יכולים לסייע ולעזור ובמקביל עם כאב גדול שאין לו מוצא או מענה. הסבים חווים ״אובדן כפול״ – הם איבדו נכד או נכדה ובנוסף הם חווים את האובדן והכאב שחווים ילדיהם. בנוסף, קיימת השפעה ישירה של אובדני הגיל, על בריאותו הנפשית ויכולת התמודדותו של האדם המבוגר.
בהנהלת עמותת יקיר לי, החלטנו להרחיב את פעילות העמותה לפתוח קבוצות תמיכה לסבים ולסבתות ששכלו את נכדם או נכדתם, בהווה ובעבר, בה םה יכולים לעבד את האבל ולקבל כלים מותאמים שיאפשרו להם לחזור לתפקיד תומך ומכיל שלהם סבתא וסבא כנשיאי המשפחה .
הקבוצה תאפשר לסבתות ולסבים מסגרת יחידה וייחודית, בה יוכלו לשתף בחופשיות את רגשותיהם, לעסוק בסוגיות הייחודיות לאובדן הנכד בתוך קבוצת השווים, לתת לגיטימציה תחושותיהם, מבלי שיחששו ל"גזול" את מקומם של בני המשפחה האחרים, לאפשר לסבים להכיר במקומם הם, כחלק מהמעגל הראשון של משפחתם השכולה, לספק להם כלים ופיתוח תחושת שליטה בהתמודדות עם האובדן. ולחזק את תפקידם המיוחד והמשמעותי במשפחה הרב דורית, לרווחת כל שותפיה.
אנחנו בעמותת "יקיר לי" מכירים את הצרכים ואת הגורמים המקצועיים ויודעים לחבר ביניהם באמצעות מערך הכשרה שעברו קבוצות ומנחי מטפלים מתנדבים בטיפול אובדן שכול והגיל השלישי. המערך הזה מוכן "להיכנס מתחת לאלונקה״ ולפעול. עכשיו. ולאורך זמן. יחד נמשיך בדרכה של דסי ונפיץ עיגולים של שמחה. נאמר לסבים ולסבתות- אתם לא לבד בסיפור הזה!
==
פיני רבינוביץ הוא אביה של דסי ז"ל, יו"ר עמותת יקיר לי – יד ולב לשכול האזרחי
מה דעתך בנושא?
0 תגובות
0 דיונים