טליה נתנזון הגננת של יהודה לוי ז"ל, אשר נהרג באסון מפולת הסלעים בנחל דוד – פרסמה היום הספד קורע לב בו היא מתארת חוויות משותפות שהיו להם ביחד.

ההספד המלא של טליה נתנזון

"מאתמול אני נמצאת באיזו שהיא קהות חושים. מידיעה רחוקה ממני בחדשות על הרוג בהידרדרות אבנים בנחל דוד לניסיון להבין: איך זה יכול להיות שיהודה כבר לא בעולם הזה? איפה הילד שחיבקתי בכל בוקר במשך שלוש שנים, מסיום המעון ועד שעלה לכיתה א'? איפה הילד שבשנה שעברה בראשון בספטמבר, דמעתי בגן כשקיבלתי מההורים שלו תמונה של ילד ביום הראשון בכיתה א' עם ההודעה "יש לכן חלק ענק באהבה, בחיבור לחברים והביטחון שלו".

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

מפולת הסלעים בנחל דוד (צילום: מד"א)

וראיתי אותו גאה, בטוח בעצמו, מחייך את החיוך עם הגומות שלו והתרגשתי מכמה שגדל ואיך שעלה לכיתה א' בצורה שאני רגועה שעבדנו קשה יחד והוא יסתדר ויצליח. ילד שכשהוא רק הגיע אלינו לגן, היה מצביע כדי לענות תשובה וכשנתתי לו את רשות הדיבור, היה מקפל את הרגליים למעלה וטומן את הראש בין הברכיים כי המילים לא הסתדרו במהירות שרצה מרוב ההתרגשות. ואחרי שלוש שנים של עבודה ושיתוף פעולה עם הורים מדהימים ועם הרבה אמון שלנו – היה עונה בביטחון וכל כך גאה שהצליח.

ילד שאהב לקפוץ מדבר לדבר, להספיק כמה שיותר משחקי קופסה כדי לא להרגיש שהפסיד – ולא משנה לאיזו קבוצה הוא הצטרף, הוא הצליח להשתלב. הגיל או סוג החברים לא הייתה בעיה אף פעם. היה מגיע עם חיוך ורוח שטות וסוחף אחריו. היה את היום הזה, שלמרות שלא אהב כל כך יצירה ממושכת, ישב ארוכות בפינת יצירה. וכשקם משם – היה עטוף בביגוד מנייר: נעליים, כובע, עניבה, שרוולים. כולנו כל כך צחקנו והוא סחף את הילדים ליום עיצוב אופנה שחיסל כמויות של נייר אבל היה כל כך קסום. באזור 11:00 הסייעת שלי הרימה את הראש ואמרה "ילדים, אף אחד לא רעב? אני כבר ממש רעבה", והחזירה אותנו למציאות אז הפסקנו והלכנו לאכול.

איזה ימים מאושרים עברו עלינו. אני מתבוננת בתמונה הזאת שהוא עטוף נייר ומאושר. איך יכול להיות שהוא לא פה? בחצר היה אוהב לבנות אוהלים ולא היה יוצא מהם. היה מצליח לתווך בין החברים וליצור שותפויות כדי שיהיה להם הכי הרבה ציוד באוהל. היה לו את הכישרון הזה להתחבב על כולם, גם שהיה עובר את הגבול – היה קשה לכעוס עליו כי היה בו משהו טוב כזה, שלא באמת התכוון להתריס אלא פשוט לא רצה להפסיק את ההנאה.

בחמדת יש לנו מסורת. בימי שישי ילדי בית הספר שהיו בגן, יורדים מההסעה בתחנה ליד הגן ובאים עם הילקוטים הכבדים להגיד שבת שלום, לתת ולקבל חיבוק ויוצאים עם חתיכת עוגה שהכנו בגן. אז בשנתיים האחרונות המשכנו לקבל חיבוקים, ולהתעדכן על התעודות ולשמוע אם היה משהו מעניין בבית הספר. חיכיתי לראות אותו גדל עוד, מגיע לשלב שהם מנופפים לי בחצי ביישנות כי כבר מביך להתחבק עם הגננת.

בן 8. ולמשך תקופה הוא היה שלי. עמוק עמוק בתוך הלב: נלחמת עבורו שיקבל מה שהוא צריך כדי שיתקדם, צופה בו כדי להתאים לו את השלב הבא בהתפתחות שלו, מלטפת, מעודדת, מתווכת. מחבקת. ומחבקת. ומחבקת. איפה הוא? איפה הילד האהוב הזה? איך יכול להיות שבבוקר הוא עוד הצחיק את האחיות שלו ובערב קברנו אותו? איך נקראת גננת שאיבדה חתיכה מהלב שלה?