כשהרב פוירשטיין מארח בליל הושענה רבה את הזמר קובי אוז ומבטיח לילה שבו "נלמד להקשיב", זה נשמע מעניין. הלכתי לבדוק מה רוצה קובי אוז ("האם הוא חזר בתשובה?"), ללמד אותי על הקשבה.

"למען אחיי ורעיי"… פותח קובי אוז בסגנון קרליבך, "למען בית ה' אלוקינו…" הצטרפו אליו כל הנוכחים. ברגע אחד משתנה האווירה במקום והבנתי מה כוחו של "ניגון". מלווה בג'וני קורן (שיכולותיו הווקליות מזכירות את אביתר בנאי – כן, עד כדי כך), הוא מלמד אותנו פרק באהבת עם ישראל ובאהבת התורה הקדושה.

בין שיר אחד למשנהו מדבר קובי אוז על הזכות להיות נבוך – להיות לומד, בלי ניסיון לשפוט. מרחיב ומתאר את אופן חיבור נעימת הנושא מתוך הדיסק "מזמורי נבוכים" שבה יש כמה קולות מוסיקלים: כל אחת מהן "לוקחת" למקום אחר, ללא הסכמה – זה מינור וזה מז'ור, זה עולה וזה יורד. ה"התעקשות" הזו ממשיכה, אך מתקדמת ויוצרת נעימה שלמה של חוסר הסכמה. "זה כמו עם ישראל", מסביר, כשהוא שמח על היופי שבהטרוגניות מצד אחד ומבכה את הקושי שבפילוג מאידך.

כשהוא נזהר להתאים את ההופעה לקהל הקדוש, אפילו צנזר את אחד השירים, ובכך הוכיח שהוא מרבה גם לעשות: קל לדבר על אהבת האחר ועל ויתורים, אבל לא פשוט לזוז טיפה ולהתאים את עצמנו… (לאחר מכן תיאר את המהלך: " 'מתאימים לכל אחד את החביתה שהוא אוהב', סבתא שלי, שהיא  אמא של אמא שלי, היתה אומרת").

תוך סיפורים על סבו ניסים ע"ה שהיה פייטן גדול, על ניגון ההפטרה שהשלים בגיל 40 לאחר שכנער זלזל בכל מה שלא היה פופ של שנות ה-80 ועל אהבת האחר שמביא לו הלימוד בחברותא ("מזל שאתה קיים – בחיים לא הייתי חושב על זה"…), קובי אוז מצליח היכן שרבים נכשלים: הוא לא מרצה, הוא משתף. הוא לא כופה, אלא מציע דרך אחרת.

היופי שבהופעה היה דווקא התהליך שעובר הקהל. מהר מאד הציבור (ה"דתי לאומי") מיישם ופותח את ליבו מול ה"קובי" שמולנו, בלי לשפוט אותו או לנסות להבין האם הוא "חילוני", "דתי" או "האם הוא חוזר בתשובה"…

ההופעה לא היתה הופעה שגרתית בסבב הנוכחי של קובי אוז. לדבריו, שאר ההופעות אינן מלוות בביאורים ואינן מצונזרות. מאידך, הוא אומר, אני רוצה להופיע גם בפני חרדים, אפילו בהפרדה. נראה שקובי אוז עובר ומעביר תהליך אמיתי של קבלת האחר על כל גווניו. לאן זה מוביל?- ימים יגידו.