עולם התורה הציוני דתי מתרחק מהייעוד שלו

קיום הציווי האלוקי המשמעותי והנשגב ביותר הן על האומה ועל פרטיה, זהו ללא ספק לימוד תורה. כל יהודי מצווה להגות בתורה כפי כוחו ועניינו ומאידך קיימת גם חובה ציבורית שהתורה תלמד בעם ישראל ותועבר מדור לדור ע"י תלמידי החכמים מעתיקי השמועה, תכליתה של התורה הינה קיומה של המציאות והערובה היחידה החותרת לתיקונה והשלמת המציאות כמאמר הנביא ירמיהו "אִם־לֹ֥א בְרִיתִ֖י יוֹמָ֣ם וָלָ֑יְלָה חֻקּ֛וֹת שָׁמַ֥יִם וָאָ֖רֶץ לֹא־שָֽׂמְתִּי".

כיום ודווקא בעידן של תמורות תרבותיות קוטביות לכדי אנדרלמוסיה שלא ידענו כמותה, עולם התורה על מכלול גווניו נמצא בפריחה שלא נראתה מעולם ובפרט במדינת ישראל ובתקצובה, במידת מה.

האם קיימת הלימה בין גודלו ושגשוגו של עולם בתי המדרש על הפרהסיה של מדינת ישראל? המרחק עוד רב, הימים האחרונים עובדה ועדות מרירה לריחוק הקיים בין עולם התורה למוקדים משמעותיים ובעלי השפעה בציבוריות הישראלית, בעוד ציבור גדול עמל על בניין רוחה וחוסנה המוסרי של החברה הישראלית, מנגד נבנו חומות של ניכור.

בשורות הבאות ברצוני לבחון היכן אנו כחברה דתית נצבים ביחס לפקודה האלוקית שנתנה לנו בסיני והמשיכה להדהד מגרונם של נביאי ישראל "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ‍ִם". האמנם אנו חותרים לצאת ממסגרותינו ולקדם השפעה כללית ואוניברסלית? האמנם לתיקון עולם אנו מייחלים ומפנים את מרצינו?!

הציבור הדתי לאומי זכה לבנות עולם מופלא של בתי מדרש מגוונים ומצמיח ת"ח ומחנכים ומחנכות מוכשרים, מסתער על שדרות הפיקוד הצהל"י מתוך שליחות, משתלב במשק הישראלי לגווניו, גם באקדמיה מקומו לא נפקד וכן בשאר האתגרים החברתיים.

ויחד עם זאת, למרות כל ההישגים הללו השפעתו של הציבור הדתי על הפרהסיה הציבורית בחברה הישראלית, עדיין שולית, ודומה שהציבור ניצב פעם אחר פעם מול תקרת זכוכית בלתי עבירה.

ניתן לערוך סקירה ארוכה של מפעלים מבורכים ואין ספור מיזמים מגוונים של הציבור הדתי בקרב החברה הישראלית בעשרות השנים האחרונות, אך הדרך להטבעת חותם בקנה מידה לאומי עדיין רחוקה.

הפניית אצבע מאשימה כלפי צד אחד, תהא התנערות ילדותית מאחריות מתבקשת, ולכן התהייה רובצת לפתחנו, מדוע הציבור הדתי לאומי, בפרט, ששותף דומיננטי בכל מרחבי העשייה בחברה אינו מצליח להשפיע על ערכיה ולהפיח בה רוח של אמונה גדולה?

את המענה לכך עלינו לברר בתשתית החינוכית הנלמדת בבתי המדרש, להיכן הם מכוונים? מהו האופק וקצה הפירמידה אליהן מכוונות ומכשירות הישיבות את מבחר תלמידיהן?

אך טרם נשיב על כך, הבא נפנה להגדרה מהו בית מדרש ומהי ישיבה ומהי גולת הכותרת שאליה מנותבים הכוחות, הרצי"ה קוק זצ"ל ניסח את משמעותו של בית המדרש בשפה פשוטה אך באופן העמוק ביותר "מן הישיבה יוצאים רבנים מורי הוראה אחרים, שממלאים תפקידים חשובים בעם ישראל. אבל לא כל עם ה' נביאים.

ישיבה היא בית חרושת לגידול תלמידי חכמים ולא סמינר לרבנים או בית מדרש לרבנים. יש מקומות שמצאו צורך לכך, לפי מצבי הזמנים, כגון בגרמניה. ודאי שרבנים יוצאים מן הישיבה, אבל הישיבה אינה מיועדת להיות במצב כזה של 'לא לשמה', של פרופסיונליזם (מקצוענות), בשום אופן לא! אין כאן סמינר לרבנים אלא ישיבה, בה לומדים לשמה כדי להתגדל בתורה ולא כדי להיעשות רבנים.. ענייננו בישיבה הוא להתגדל בתורה כמה שאפשר ומתוך כך לזכות ללמוד וללמד".

הרצי"ה נגע בליבת הדרך בה מתעצבת דמותו של התלמיד החכם, כתהליך הדרגתי ויסודי מתוך התמסרות של שנים נטולת השפעות חיצוניות המטות את התנועה להכרה חיצונית ומפספסת את העיקר כמו במוסדות ללימודים כלליים, המיקוד הוא במהות.

כיום בבתי מדרש רבים גולת הכותרת של אלה הרואים את עצמם ממשיכים בלימוד תורה, לאחר לימוד של 3-4 שנים בקושי, יוכוונו ללימוד הסכמה לרבנות ומעטים אח"כ למבחני דיינות. שנות הלימוד הראשונות מאוד מהותיות בבניית התשתית הפנימית של התלמיד ובהעמקת היחס והקשר שלו לתורה, על מנת לאפשר לו רוחב דעת לב ונפש מתוך השפעתה הברוכה של תלמודה של תורה, אך הסללה לשינון פרטי הלכות במסגרות הלכתיות מחמיץ את חיוניות הנעורים שנועדה לחולל הזדהות עמוקה עם הנלמד ע"י לימוד תהליכי שמאפשר עומק ובונה את נפש הלומד ובכך אף יוצר חותם בנפשו שגם כי יזקין לא יסור ממנה.

בדרך זאת אנו עלולים להגיע למצב בו יעמדו בפנינו רבנים ודיינים בינוניים הרואים במלאכתם התמקצעות פורמלית ואולי אף סידור עבודה נח, וזאת רחוק מאוד מהייעוד המקורי של העיסוק בתורה שנועד לחולל שינוי בתרבות האנושית. וממילא אין פלא מדוע עלול להיווצר ניכור כלפי המשרתים בקודש, הרי יתכן ויש בעוינות כלפיהם מעין אמירה סמויה ולא בהכרח מודעת, המתריסה בזעם, אנו זקוקים מכם ליותר מאשר פקידות דתית, רוח וחמצן לנפש מיוגעת משאון החומרנות המחניק, ומה באמתחתכם?! פורמליות דתית?!

לא אכחד שלמרות זאת, עדיין קיימים, ב"ה, בתי מדרש שרוח אחרת להם, ומגדלים ת"ח עם רוחב דעת שלא אצה להם הדרך ללמד ולהורות בטרם עת, צורבים אלו מתמסרים שנים ללימודי ש"ס פוסקים ולימודי אמונה מתוך רצינות מרשימה, אך הם המיעוט.

המסקנה המתבקשת לחשב מסלול מחדש בעולם התורה הציוני, ולבנות תוכנית לימוד בבתי המדרש ככזו שאינה מתמקדת במסגרות הלכה בוסריות, ומייעדת את מבחר תלמידיה למסלולי רבנות ודיינות באשר בוגרי מסלולים אלו בהעדר עומק תורני ורוח אמונית גדולה ברבות הימים עשויים להצטרף לשורה של פקידות דתית חשובה אך חסרת מעוף ביכולותיה לרתום את מאמציה לשכלולה של החברה הישראלית ולהרבות אמונה בעם, מרן הראי"ה קוק זצ"ל הגדיר זאת בחריפות "חפץ של ההתפרסמות הבאה בלא עתה".

המרץ ראוי להיות בהתוויה ייעודית להכשרת אנשי תורה ואנשי חזון אנשי חינוך ורוח, תלמידי חכמים עם רוחב דעת ועומק מחשבתי, ובכך ירוו את הצימאון והריק הקיים בחברה, צורבים אלו יהיו מסוגלים ליצור חותם של נצח על החברה הישראלית, וב"ה הצעירים שלנו כיום ברוכי כשרון עם עוצמות פנימיות הייחודיות לדור של גאולה. החברה כיום זקוקה כאוויר לנשימה לאנשי אמונה גדולים שמכוח אמונתם מסוגלים לקדם ולרומם אותה  לאופק מוסרי גבוה יותר, רבנות המספקת מענה דתי כמש"קי דת בעלמא הינה חשובה אך גלותית מצומצמת ולא רלוונטית לחיי אמת ומותירה את החברה בחיי הבלה ולא באמת מחוללת בה שינוי.

את ייעודם של בני התורה הגדיר הרצי"ה שפתחנו בדבריו," השאיפה האידאלית של ת"ח היא לקדש את השם, ועל פי זה גם ניכר כמה היתה מוצלחת צמיחתו בישיבה.. ת"ח שחוזר מהישיבה אל החברה, בין שהוא רב בין שהוא סוחר ויחד עם זאת גדול בתורה, או כל מיזוג אחר של תורה עם דרך ארץ.. זהו קידוש השם שעושה ת"ח בהתנהגותו עם הבריות, ברושם הופעתו בחברה ".

בשורות אלו עסקנו בחינוכם של הבנים, בע"ה בפעם אחרת נעסוק במסגרות החינוכיות של הבנות ודרכי הכשרתן.