מחקרים רבים נעשו בעבר בנוגע להשפעת צפייה ממושכת בטלוויזיה ובסרטים על נפש ילדים. כל סטודנט לתקשורת או חינוך או שניהם, שמע על תאוריית "אבדן הילדות" של ניל פוסטמן והורים רבים מאמצים בעידן המודרני את חוקי הג’ונגל לפיהם צריך לשחרר את הילד למרחב הפתוח כמה שיותר מהר ולצפות שחייו יתנהלו כמו עונה מייגעת נוספת של "הישרדות".
מצד שני, יש כנגדם הורים רבים אחרים שחושבים שאסור לשחרר את הילד יותר מדי מטווח השגחתם ופיקוחם גם הרבה אחרי גיל ההתבגרות.
טלוויזיה צילום: (צילום: Anna Quelhas / Shutterstock)המדריך של הצופים
הפתרון המוצע להורים שמתקשים לעזוב את הילדים שמצדם לא יודעים אם הם רוצים להשתחרר או להישאר בצל ההורים עד 120, הוא בקרת הורים על תכני הצפייה בכל האמצעים.
אין הכוונה לאמצעים טכניים, אלא למונח החינוכי עד מציק "צפיה מודרכת". כן כן, זו שהטלוויזיה לפעמים מתריעה כמה שניות לפני קטע בתכנית מציאות כלשהי שתוכנו עלול להיות פוגעני וקשה לצפייה לילדים בגיל שעוד אסור להם לעלות במעלית בלי מבוגר(מנהג טיפשי שבוטל מזמן אך משום מה עדיין מופיע בשלט מתכת במעלית המציין שבדיקת הבטיחות האחרונה התקיימה בקום המדינה).
האח הגדולצילום: (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש90)נא להתנהג בהתאם
אחד הדברים המטרידים שרואים לאחרונה הצופים בתכנית המציאות הכי לא מציאותית ושנויה במחלוקת מדי עונה, "האח הגדול", הוא אנשים בוגרים שמתנהגים כמו ילדים קטנים ומשום מה נהפכים תוך כמה שניות למשהו שמזכיר (וסליחה מראש על ההשוואה) סמרטוט רצפה רווי דמעות, למראה תמונה של המתמודד בתכנית מילדות או ביקור בהפתעה של הוריו באולפן הטלוויזיה הקפוא והצפוף בישראל.
הסיבה לכך היא המתח הנפשי שתכנית מאתגרת ומתוסבכת כמו האח הגדול גורם למשתתף או לצופה, ואם במקרה החליטה ההפקה להפר בפעם המי יודע כמה את חוקי המשחק(שדורשים בחומרה לנתק את המתמודדים מהעולם החיצוני למרות שבעונות האחרונות בישראל זה היה בלתי אפשרי בגלל האזעקות), ההורה רואה את ילדו מתפרק מולו רגשית לחתיכות ונמצא בבירור במצוקה רגשית קשה. ברוב המקרים, ההורים מפצירים בילדיהם לנשום ולהפסיק לבכות ואומרים להם את המשפט הכי שחוק בתולדות הפורמט: “אנחנו הכי גאים בך".
שתי טעויות גדולות נעשו כאן:
1. ההורים הנבוכים מהסיטואציה של אדם מבוגר שהופך להיות שייק שפוך על הרצפה אינם יודעים מה להגיד ולכן משדלים את הילד המבוגר שלהם להפסיק לבכות, למרות שהוא צריך לבכות ולשחרר אם זה מה שהוא רוצה ועושה.
הורים צריכים לאפשר לילדיהם להביע רגשות ולא להעלים אותם גם אם הם מעוניינים שהילדים הבוגרים והם יצטיירו כמכונות אנושיות שלא בוכות על המסך וגם לא מחוצה לו ומאפשרות את זה רק בשירותים (ובבית האח הגדול גם שם יש מצלמה למרבה הזוועה).
2. המשפט "אנחנו גאים בך" מהורים לילדיהם, לא צריך להיאמר בפעם הראשונה על מסכי הטלוויזיה מול כל המדינה. הורה צריך להגיד את זה לילד בשיחה אישית או טלפונית ברגע המתאים לו ולילדו וממש חובה שהדבר ייאמר מהלב ובעצמה רגשית גבוהה ולא כקלישאה שחוקה שנשמעה באולפן בנווה אילן הרבה יותר מדי פעמים.
זה רגע אמיתי כנה ומרגש בתוך המשפחה והשידור שלו לכל המדינה מפחית מערכו, ובמקרה הגרוע יותר גורם לאדם ששומע את זה שכבר נמצא במצב צבירה נוזלי לבכות ולהשמיע קולות של אזעקה עולה ויורדת בלי אזהרה מוקדמת.
הדרך הקלה ביותר להתמודד עם מצוקה רגשית של הילד שאין להורה מושג איך להגיב לה, היא פשוט להודות שגם אבות ואמהות לא יודעים תמיד מה לעשות (כפי ששרו פעם בגאונות עוזי חיטמן ואושיק לוי: “אך עם יד על הלב, גם אם זה כואב, אבא לא יודע הכל") ולא להסס לבקש עזרה מקצועית.
אבל אם בכל זאת רוצים להתמודד עם הבעיה לבד, אפשר פשוט לומר לילד את האמת.
גם בלי מחקר הוכח שזה עוזר.
תגובות