"טרטיף" בקאמרי: חגיגה של שפה, קצב וצחוק בלתי פוסק

כשמולייר כתב את "טרטיף" במאה ה-17, הייתה לו מטרה כירורגית אחת: להוקיע את אותם עסקני דת שמספסרים באמונה ובתומי של בני האדם לצרכיהם האישיים. אבל כשיושבים באולם הקאמרי, הריחוק הצרפתי מתפוגג ברגע. המחזה הזה הוא לא על פריז הרחוקה – הוא עלינו, כאן ועכשיו. על החברה שלנו, על הנטייה האנושית העיוורת ללכת שבי אחרי כריזמה מזויפת, ועל הסכנה שברוחניות פלסטית. זה כואב, אבל זה כואב מדויק.

החלטה אמיצה

הבמאי רוני ברודצקי קיבלה החלטה אמיצה. היא ויתרה על תלבושות תקופתיות ופאות נוכריות, והנחיתה את העלילה בתוך וילת אוליגרכים מוגזמת של שיש שחור, קקטוסים, בריכת תאורה וצבעי ורוד צעקניים. הכל מסביב משדר נובורישיות וריקנות, מה שמדגיש עוד יותר את הוואקום הרוחני שלתוכו נכנס הנוכל.

חגיגה לשפה העברית

ההישג של ההפקה הזו הוא התרגום של אלי ביז'אווי. מדובר בחגיגה לאוהבי השפה העברית; ביז'אווי שוחה במקורות ובעברית המודרנית, ומלהטט במחזה שלם שכתוב כולו בחרוזים שנונים שגורמים לקהל לפרוץ בצחוק מדי דקה. 

דרור קרן,  בתפקיד אב המשפחה אורגון, מביא לבמה תצוגת תכלית של שחקן ענק. החוכמה הגדולה שלו היא שהוא לא משחק אדם טיפש, אלא אדם תמים; מלא כוונות טובות, שהצמא שלו למשהו רוחני ואמיתי הופך אותו לטרף קל. הלב של הצופה נשבר כשרואים אותו רץ בעיניים עצומות אל תוך הקרחון, רק בגלל שהוא כל כך רוצה להאמין שיש קדושה בעולם.

הדמויות

נדב נייטס, בתפקיד טרטיף, שמייצר דמות מצמררת בדיוק בגלל השקט שלה. הוא לא נוכל צעקני, אלא מגיע במבט מושפל, קול מרוסן ותנועות חסודות לחלוטין. הוא נראה בדיוק כמו האיש שאפשר לסמוך עליו – וזו בדיוק הסכנה. המונולוג שלו לקראת הסוף משאיר את האולם בדממה מוחלטת, רגע לפני הפיצוץ.

אלעד אטרקצ'י, שפשוט גונב את ההצגה כמשרתת דורין (מצחיק שנון ברמות). היא למעשה הקול השפוי והאמוני היחיד בבית, ואטרקצ'י מייצר צחוקים חזקים שמגיעים ישר מהבטן. אולה שור סלקטר מביאה אצילות ושקט פנימי מהפנט כרעייתו של אורגון, שמנסה לנווט בתוך הקרקס הזה, ודן שפירא עם קטעים חזקים של ראפ.

מתוך ההצגה "טרטיף"צילום: כפיר בולוטין

"טרטיף" של הקאמרי היא הצגה שגורמת לך לצחוק בקול רם, אבל זה לא צחוק של קומדיית מצבים זולה או בדיחות קרש. זהו צחוק של זיהוי. הקהל צוחק כי מישהו על הבמה לחץ בדיוק על הנקודה הכי רגישה והכי מדממת שלנו.

הסוף המפתיע והחמוץ-מתוק מסרב לברוח לפתרונות קלים או מתחנפים, ומשאיר חומר רב למחשבה. ההחלטה להוריד את ההצגה הזו מהבמות כל כך מהר היא פספוס ענק – יצירות כאלה הן בדיוק הסיבה שבגללה תיאטרון עדיין רלוונטי.