"ארץ יושביה": כשהכרזות של פעם פוגשות את המחאה של היום

המילה גיוס

למילה גיוס יש קונוטציה ברורה: גיוס לצה״ל, גיוס חובה, גיוס מילואים, גיוס בני ישיבות, חוק הגיוס וכן הלאה. אולם תחושת התגייסות היא סיפור אחר: בעוד שגיוס הוא חובה – לכאורה – התגייסות היא פעולה וולונטרית שנובעת מהרצון לפעול יחד למען מטרה נעלה. לא פעם מה שמפעיל אותה היא אותה תחושת הדחיפות של עכשיו או לעולם לא, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי. תחושה זו מלווה את החברה האזרחית בישראל עוד לפני הקמת המדינה, כפי שאפשר לראות בכרזות שמוצגות בתערוכה ״ארץ יושביה״ (המוקדמת מביניהן מ־1932, המאוחרת מ־1959). 

החיבור בין העבר להווה

החיבור בין העבר להווה יוצר פרספקטיבה היסטורית, מאפשר להתעלות מעל לרעשי ההווה, לביטויי השנאה והאלימות, ולהתחבר ליסודות הערכיים שמוציאים המונים לרחובות, ברגע מכונן בהיסטוריה; רגע של יצירה ישראלית.

הכרזות נלקחו כולן מאוסף ציונות 2000, הכולל למעלה מ־1,000 כרזות ומתווים מקוריים של כרזות שנוצרו משנות ה־20 ועד שנות ה־80 של המאה הקודמת, שנאספו לאורך השנים ע״י היזם החברתי וחתן פרס ישראל, רוני דואק. הן עוצבו על ידי מיטב המעצבים המקומיים – כמו אוטה וליש, האחים שמיר, שמואל כץ ורודי דויטש דיין – שנתנו ביטוי גרפי למדיום הרעיוני העיקרי בימי היישוב והקמת המדינה: הכרזה. הן מבקשות להזכיר תקופות שבהן התגייסות אזרחית לא נבעה רק מאיום חיצוני, אלא גם מתחושת אחריות פנימית – לעצב את פני החברה. 

אחרי הטראומה הלאומית של ה־7 באוקטובר, ולקראת הבחירות הקרבות, אנו מבקשים לחזור דרך הדימויים ההיסטוריים אל אותם רגעים של לכידות, תקווה ומעשה משותף, ולשאול מה מתוכם עדיין חי ופועם בחברה הישראלית כיום. כך, ״עורו התעוררו למלחמת הקודש״, ״הצטרפי אלינו אחות יקרה״, ״הגן על מולדתך״, ״בואי עזרי לניצחון״, ״הגיעה השעה״ – הן רק חלק מהסיסמאות שהודפסו על הכרזות. הן מציגות את ״העברי החדש״, ומעלות על נס את ההתגייסות אל הדגל ואת ההיענות להגשמת החלום הציוני.    

כרזות מחאה

 לצד הקריאה להתגייסות בולט בכרזות מוטיב נוסף: מחאה, שנוכחת בין השאר במוטיבים גרפיים מוכרים כמו אגרוף קמוץ מונף אל על. כרזות אלה מבטאות הלכי רוח פוליטיים ואידיאולוגיים, ומהדהדות סוגיות שרישומן ניכר עד היום, גם – ובעיקר – בעת מלחמה: גיוס חובה ויחסי דת ומדינה, סולידריות כלכלית ולאומית ומאבק על דמותה ומהותה של הדמוקרטיה.

התגייסות

הן מזכירות לנו שדמותה של הארץ נקבעת בסופו של דבר כתוצאה מאותה התגייסות: למפלגה, לצבא, להתנדבות, לשירות הלאומי וכן הלאה. והן מציגות איך הקריאה להתגייסות נוצרת על ידי אמנים ויוצרים, שמשתמשים בארגז הכלים האמנותי שלהם כדי ליצור לכך ביטוי חזותי. 

לצד הכרזות תוצג עבודת הוידאו־ארט של רן סלווין – ״ארץ יושביה״ אשר חוזרת אל מחאות ומאבקים בולטים בתולדות היישוב ומדינת ישראל – מן המאבק בספר הלבן, דרך ואדי סאליב והפנתרים השחורים, ועד למחאות סביב יוקר המחיה, חוק השבות ויחסי דת ומדינה. דרך חומרי הארכיון נפרש פסיפס של חברה רבת קולות, זהויות ומחלוקות.

הנושאים משתנים, השלטים מתחלפים והקולות מקבלים פנים חדשות, אך שאלות של שייכות, שוויון, זהות והיחסים שבין האזרח למדינה חוזרות ועולות לאורך השנים. המבט אל מחאות העבר מזמין להתבונן במארג העדין והמורכב שהרכיב את יושבי הארץ, ומהדהד אל ההווה.

התערוכה מבקשת להפוך את המקום מ״ארץ אוכלת יושביה״ ל״ארץ יושביה״: ארץ שמאפשרת לכל אזרחיה לחיות בה זה לצד זה, בשוויון, באחווה ובכבוד הדדי, והיא נמצאת ברחוב ברודצקי 17, תל אביב. אגב, בית חנה ברודצקי, הוא מבנה היסטורי משנות ה־30 ששימש בעבר כקולנוע “תמוז”, הוא אחד משלושת “בתי חנה” בתל אביב שבבעלותו של רוני דואק.