הלומי הקרב וסיוט הנפצים: "כל פיצוץ מחזיר אותי לשם" - סרוגים

הלומי הקרב וסיוט הנפצים: "כל פיצוץ מחזיר אותי לשם"

בשביל בן גור לוי, ימי הפורים העליזים הם סיוט. כל פיצוץ שולח אותו בחזרה לשם, למלחמה, לחברים שנהרגו ולמראות הקשים. בשיחה עם סרוגים הוא מבקש להתחשב בו ובהלומי הקרב: "אתה הולך עם הילדים ברחוב ומחפש מחסה"

author-image
הלומי הקרב וסיוט הנפצים: "כל פיצוץ מחזיר אותי לשם"
  בן גור לוי אז והיום (ללא קרדיט)

אין ילד במדינת ישראל שלא מחכה לחג הפורים, תחפושות, משלוחי מנות, אווירת שמחה מיוחדת. לעומת זאת בשביל האנשים שנתנו הכול בשבילנו ובשביל ביטחון המדינה התקופה הזאת היא פשוט סיוט. נפגעי פוסט טראומה והלומי הקרב רק מחכים שפורים יעבור במהירות. החג הזה בשבילם הוא סימן לתקופה של חרדה ופחד. קולות פיצוצי הנפצים ברחובות, מחזירים אותם למלחמה, לחבריהם שנהרגו ולמראות הקשים.

עוד באותו נושא

מרגש: תערוכה מיוחדת להעלאת המודעות להלומי קרב

לקראת החג המתקרב שוחחנו עם בן גור לוי, לוחם גבעתי לשעבר, הלום קרב בעקבות מלחמת לבנון השנייה ואינתיפאדת אל אקצה, וכיום מנהל עמותת לוחמים לחיים של הלומי הקרב. בריאיון מיוחד לסרוגים בן גור שיתף את הסיפור המרגש והעוצמתי שלו, סיפור של גיבור שאחרי הקרבות שעבר נאלץ להתמודד עם ההשלכות ועם המלחמה על החיים עצמם. בשיחה מספר לוי על חומרת הנזק שגורמים הנפצים לו ולחבריו ואומר: "אתה מוצא את עצמך מסתתר בתוך הבית, קופץ מכל פיצוץ קטן".

בן גור לוי במלחמה (באדיבות בן גור לוי)

לוי, בן 43 מבת ים, גרוש עם שני ילדים, שירת כלוחם בגדוד צבר של חטיבת גבעתי. בהתחלה תיפקד כמקלען ואחרי זה סיים קורס מ"כים בהצטיינות, אחרי שירות כמפקד בגדוד יצא לקורס קצינים שם נפצע וחזר כקשר סמג"ד. בתפקיד הזה חווה את האינתיפאדה השניה. בהמשך נלחם גם בשכם ולאחר מכן במלחמת לבנון השניה, בעקבות הקרבות שעבר סובל בן מפוסט טראומה שבעקבותיה גם עזב את עבודתו והתגרש מאשתו.

"באינתיאפדה השנייה הייתי באיזה 60-50 אירועי לחימה, אז עדיין לא הבנתי שאני בפוסט טראומה. אחרי השחרור טיילתי בכל העולם והחברים הכי טובים שלי בחו"ל היו דווקא ערבים איראנים, שמה יש בני אדם לא מעניינים שלא מתעסקים במלחמה. אנחנו גדלנו בסרט שרק רוצים להרוג אותנו כל הזמן".

"ב-2005 חזרתי לארץ התחלתי לעבוד בשיווק באינטרנט, חיים שגרתיים. לאחר מכן היה לנו גם מילואים בשכם בהר עיבל, התנדבתי לכל החודש, אותי לא עניין לצאת הביתה – לימדו אותי להגן ולהילחם על הארץ, זה מה שאני יודע וזה התפקיד, חוץ מאירוע ירי קטן בשכם לא היה שם משהו מיוחד, אבל אחרי האירועים של האינתיאפדה, שיורים עלייך זה ממש בקטנה".

"נכנסתי ללבנון בידיעה שאני לא חוזר"

"ב-2006 הייתי כבר בן 26, חוויתי אזרחות ועולם, ובתור חיילי מילואים כבר הבנו שהולכת לפרוץ מלחמה. היינו מוכנים. אני נכנסתי ללבנון בידיעה שאני לא חוזר, ממש השלמתי עם המוות באותו יום שנכנסנו, אבל אמרו לי להחזיר את החטופים ואמרו להפסיק עם הקטיושות על יישובי הצפון, אז אני עושה את העבודה שלי. ברגע שקיבלנו את אישור הכניסה הייתי בחרדת מוות. בכל רגע, יש בומים בין אם זה ירי לכיוונך ובין אם זה ארטילריה של צה"ל. הסאונד של המלחמה זה היה הפגזים האלה שנופלים וזה לא מפסיק".

מתוך יומן המלחמה של בן גור לוי

"אני נכנסתי למלחמה עם תחמושת, תפילין, מצלמה, קופסא של חלבה ויומן. המצב באוכל היה זוועה, זה הגיע למצבי קיצון שאתה שבוע וחצי בפנים ואתה שואל את עצמך איך הצבא הכי חזק בעולם לא יכול להכניס אוכל לחיילים שנמצאים סה"כ 6 ק"מ אחרי הגדר".

"דיאלוג פתוח עם הקב"ה על גג באמצע לבנון"

בדיבור שוטף ורצף אירועים שפשוט לא נגמר ממשיך גור לספר על נקודת התפנית שלו במלחמה הקשה: "היומן שהכנסתי פשוט הציל אותי, כתבתי שם ממש  מין דיאלוג ושיחה עם הקב"ה וזה לא שהייתי איזה בן אדם דתי, כן הייתי מאמין ומניח תפילין אבל לא מתפלל יותר מדי".

הסיפור על חיסול המחבל, מתוך היומן של בן גור

"באחד הימים של המלחמה ישבתי על גג של בניין בלבנון וכתבתי לה' ממקום של תסכול וכאב מטורף: "ריבונו של עולם באתי להילחם בחיזבאללה וכל הזמן רק יורים עלינו ומה שאנחנו עושים זה להיכנס לבתים של זקנים, נמאס לי" , איך שאני כותב את זה מגיע לכיווננו מחבל על אופנוע, שאר הלוחמים כנראה התבלבלו ולא ידעו עם זה מחבל או משלנו, אף אחד לא ירה ואני אמרתי לעצמי מה ככה זה עובד אני כותב לה'  והוא נותן לי מה שאני רוצה?".

"אחרי 2 שניות של מחשבות אם זה מחבל או לא, פתחתי באש והורדתי את המחבל, אחרי זה ראינו בבית קרוב עוד מחבל שלא הצלחנו להוריד אבל הוא ברח, נכנסנו לבית וראינו  חמישה טילי אר פי ג'י ושני משגרים. באותו ערב הייתה אמורה להיכנס ללבנון שיירה לוגיסטית שתכננה לנסוע בדיוק בציר הזה לכיווננו. כנראה שהטילים כוונו לשיירה הזאת. תבינו איזה נס".

המחבל שבן חיסל

"מאותו רגע שחיסלתי אותו פשוט  נשארתי בדריכות הקרב, ואני אומר את זה אחרי 17 שנה של טיפולים, בהמשך לקראת הסוף אחרי שלא נתנו לנו להתקדם לחסל איזה חוליית חיזבאללה הם ירו עלינו פגז של 155 שנפל לכיווננו אי אפשר לתאר את התחושות שפגז כזה נופל לכיוונך".

"שמונה שנים ו-93 אלף שקל בשביל שיכירו בי כהלום קרב"

מתי הבנת שאתה בפוסט טראומה?

"המלחמה נגמרה חזרתי לחיים שלי, למדתי באונברסיטה ניהלתי קמפיינים של חברות גדולות במשק במסגרת העבודה שלי, אבל במקביל הייתי שותה כל יום ומסתובב הולך מכות עם אנשים, הייתי רב עם מאבטחים של ברים בתל אביב. בכלל לא רציתי להיכנס לבר פשוט הלכתי איתם מכות. אני לא יודע אולי הייתה לי משאלת מוות לא הצלחתי להתרכז בעבודה ברחתי וניסיתי להשתיק את השד בראש".

בן גור במלחמה (ללא קרדיט)

"בערך שבעה או שמונה חודשים אחרי המלחמה המעסיק שלי הבין שמשו לא בסדר איתי ושלח אותי לפגישה עם פסיכולוג באיכילוב, אחרי שני מפגשים הוא כבר אמר לי שככל הנראה אני סובל מפוסט טראומה. את ההכרה הרשמית מהמדינה ומשרד הביטחון  קיבלתי רק 8 שנים אחרי. בנוסף לשמונה שנים הארוכות נאלצתי לשלם 93 אלף שקל לעורך דין בשביל להילחם שיכירו בי. המימון שלי ממשרד הביטחון נע באותה תקופה  על בין 1300 ל-900 בחודש. הייתי צריך להחזיק מעמד חי שש שנים רק בשביל לכסות את ההלוואה שלקחתי בשביל התשלום לעו"ד".

"באותו זמן התחלתי תהליך של חזרה בתשובה ,למדתי בישיבה של ארגון ערכים בתל אביב. שיניתי את החיים שלי 180 מעלות, אני קצתי בחיים כמו שחינכו אותי, הבנתי שאם אני לא יהודי ואם אין את התנ"ך שמקנה לי זכות על הארץ הזאת אז מה אני עושה פה? ואז החלטתי להיות חייל של ה'. כמובן שבכל הזמן הזה גם אני מטופל".

"הולך עם הילדים ברחוב ומחפש מחסה"

מה הנפצים או בכלל התקופה הזאת עושה לך ולהלומי הקרב?

"תחושות שאתה חוזר למלחמה, כל פיצוץ הכי קטן אתה פשוט חוזר לקרב, פשוט כל פיצוץ אתה קופץ, כמה שאני מנסה להתמודד עם זה, זה עדיין ככה, אתה נכנס למוד שאתה בקרב ואתה מוצא את עצמך מסתתר בתוך הבית, או שאתה הולך עם הילדים ברחוב ומחפש מחסה, גם החיי נישואין שלי היו סיוט אשתי לא הבינה אותי"

בן גור לוי כיום

"בתור ילד אני מאד נהנתי ללכת למופעי הזיקוקים ביום העצמאות ולא רציתי שהילדים שלי יפגעו בגלל הפציעה שלי ולא יחוו את הדבר הזה, אז עשיתי עם עצמי עבודה של 5 שנים כדי להיות מסוגל ללכת למופעי הזיקוקים האלה, אז כן הצלחתי לעשות את זה בזכות הרצון להוכיח לעצמי ולילדים, עדיין התכופפתי בכל זיקוק וירדתי לרצפה עם ידיים על האוזניים, אז כן שמחתי שהצלחתי לקחם אותם, אבל מצד שני הילדים שלי היו צריכים לראות את אבא שלהם מתנהג ככה ומתכופף מכל זיקוק".

בנוסף לזיקוקים ביום העצמאות יש עוד איזה מעשה שהציבור לא מודע לנזק שהוא גורם לנפגעי פוסט טראומה?

"אני אישית יש לי קטע עם קורקינטים  שאני רואה קורקינטים או חפצים  זרוקים על הרצפה ברחוב, אני ישר נזכר בחלקים של גופות במקומות שהייתי בהם. זה אוטומט קופץ לי לראש. בנוסף כל דבר עם ווליום גבוה נגיד הסירנות של האמבולנסים הורגות אותי, אני מוצא את עצמי חוטף עצבים בכביש. רק שבוע שעבר נסעתי עם הבן שלי ואמבולנס של איחוד הצלה נסע לידנו עם סירנה בפול ווליום, ואני לא מצליח, לברוח מהרעש ואני מבקש ממנו 'תכבה את זה תכבה, זה הורג אותי והוא לא מבין, הוא אומר לי אני לא יכול  לשנות. זה לא מקרה אחד זה קורה המון אין שבוע שעובר ואני לא צועק על אנשים  שינמיכו את הווליום".

בן גור במלחמה

"ראיתי מראות של אנשים משני הצדדים גוססים וזועקים לעזרה גם שזה מהצד של האויב קשה להישאר אדיש לזה. אז כן צריך לשים לב יותר לווליומים ול- "זיהום רעש הסביבתי" איפה שאני גר היום ליד בת ים יש מקום כזה שאפשר לתת פול גז והפיצוצים של האגזוזי לחץ שלהם אין ערב שאני לא אוכל סרט שיורים עליי"

"גם אני בתור ילד הייתי אוהב לשחק בנפצים"

במידה וייצא לך לפגוש את אותם ילדים שכנראה לא מבינים את חומרת הנזק שהם עושים בשימוש בנפצים מה אתה אומר להם?

"זה אחד הדברים שהכי מתסכלים אותי כי אני בתור ילד הייתי אוהב לשחק עם נפצים, והיום אני סובל מזה אבל איך אני יכול לכעוס עליהם אני גם עשיתי את זה בתור ילד, אז אני בעיקר כועס על עצמי"

"כן יוצא לי לפעמים לרדת לגובה העיניים של הילדים ברחוב ולהגיד להם "אני יודע שזה כיף אבל תדע שאנשים מסביבך כמוני למשל שזה מחזיר אותם למלחמה וזה מאד כואב לנו בתוך הלב עמוק". והילדים באמת קולטים את זה והם מתרחקים ולא מנפצים לידי. אני כן מבין שזה מגניב נפצים, ואני בלופים עם עצמי למה אתה כועס אבל מצד שני זה באמת מציק, אני מוצא את עצמי שומע נפץ ונכנס מתחת לשולחן להתחבא".

"אני לא יודע מה הילדים שלי חושבים עליי בהקשר הזה. לפני שיש לי התקף אני מתריע בפני אנשים שייזהרו כי אני מסוגל להפוך למפלצת, ידעתי להיות כל כך טוב בתור מפלצת בזמן המלחמה ושם באמת היה צריך את המוד הזה. של בלי רחמים".

"אם לא הייתי אבא מזמן הייתי חותך לעולם הבא"

בעקבות האירוע העצוב בו  איציק סעידיאן שרף את עצמו . אתה חושב שמשו השתנה מאז ביחס המדינה לנפגעים?

"דבר ראשון אני חושב שברוך ה' יש שינוי עצום וזה יותר טוב מפעם, אבל יש הרבה מקומות שצריך לשפר. בדיוק בשבוע שעבר חזרתי מבית מאזן להלומי קרב שזה אחד הפיילוטים של אגף השיקום. הייתי שם שלושה וחצי חודשים. אם לא הבית המאזן הייתי מוצא את עצמי במשך שלושה חודשים  במחלקה פסיכאטרית עם זריקות ואנשים עם מחלות נפש שלא קשורות לפוסט טראומה, אנשים לא מבינים אבל זה הבדל שמיים בארץ בינם לבין למה שקורה איתנו".

המרגוע בים

"אי אפשר לרפא את זה באמת, מה שקורה איתנו זה שאנחנו נסים לנתק את עצמנו מהחברה, אני למשל החלטתי  שאני עוזב את הארץ לסרי לנקה. שם אוכל להתרכז בגלישה ולא בטריגרים שיש לי פה בארץ, מצד שני זה לשלם מחיר כבד של לעזוב את הילדים שלי בארץ. אם לא הייתי אבא של הילדים שלי אז הייתי חותך לעולם הבא מזמן, לא הייתי מסוגל להחזיק פה מעמד".

"אי אפשר באמת לצאת מזה אני למדתי באונברסיטה, ניהלתי משרד פרסום, הקמתי את עמותת לוחמים לחיים, שדואגת ומלווה כספית ומשפטית ללוחמים. אבל מאז שומר החומות חלה אצלי הדרדרות והטריגרים התחילו לקפוץ, היום אני כבר לא מסוגל לעבוד אני מנסה לעשות דברים שיחזקו אותי נפשית שזה גלישה ופעולות חברתיות שלנו ההלומי קרב. לדוגמא היום היה לי פלאשבק מפיגוע שהייתי בו אז פיסלתי לעצמי את הפיגוע ממש את החיילים והמחבלים עם קופסאות נס קפה ודברים שהיו לי בבית, את זה בזמן החופשי בבית המאזן למדתי".

"לא מבינים מה זה בשבילנו לעמוד בתור בין אנשים"

"יש עוד הרבה מקומות שצריך לשפר, לדוגמא עכשיו אני צריך לקבל עזרה בשכר דירה ממשרד הביטחון אז נאלצתי ללכת למשרד הפנים. שם הצגתי  לסדרן את אישור "פטור מתור", הוא אמר שאין דבר כזה. ניסיתי להסביר לו שאני נכה צה"ל ואני לא יכול להיות בין האנשים בתור הרגיל,  הוא ביקש תעודת זהות ושהסברתי לו שאין לי ת"ז ובשביל זה באתי אבל הצגתי רישיון נהיגה הוא התרגז, ברגע שהוצאתי מצלמה הוא התחיל להאשים שאני תוקף אותו ורצה לקרוא למשטרה. תבין את המצב, כן יש הרבה מקומות נקודתיים שצריך הרבה שיפור, אבל ברוך ה' מרגישים שינוי".

"אתן לך עוד דוגמא, הייתי בבית מרקחת ואמרו לי שאין קופה נגישה. אנשים לא מבינים מה זה בשבילנו אני  פשוט לא יכול להיות בתור עם אנשים אני מוצא את עצמי בתוך בית מרקחת עם ידים על האוזניים, מתכופף בעמדה וצועק.  אחרי זה המנהלת הגיעה ושאלה אתה באמת לא יכול?  לא יכולתי להגיב כבר".

לבן היה חשוב לציין שהוא מקרה אחד בין רבים, והוא קיבל את הפוסט טראומה בצורה מסוימת, יש כאלה שמקבלים את זה בצורה יותר קשה ויש כאלה שפחות, לטענתו הם אף פעם לא יידעו מתי זה יתקוף אותם ואיזה אמירה של בן אדם תגרום להם להתקפים. "אנחנו חביות של חומר נפץ וזה תמיד מסוכן שיש נפצים מסביב אפשר להתפוצץ בקלות"  הוסיף לוי.

כאמור בימים אלה בן גור מנהל בהתנדבות ביחד עם חברו, עידו גל רוזן, את עמותת לוחמים לחיים, עמותה שעוזרת בהתנדבות מלאה להלומי הקרב ומממנת מאבקים משפטיים עבורם. העמותה שעזרה כבר למעל 200 לוחמים, לא מתוקצבת כעת ומבקשת את עזרת הציבור.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
תגובה אחת מיין לפי
1
חייבים להתגייס למען הלוחמים והלוחמות שלנו
איתן | 15-03-2023 14:29
לא ייתכן שהמדינה תמשיך להתעלל בהם ככה, מרגיש כשלון בתור אבא ואזרח בארץ ישראל שלנו