הדיווחים על התארגנות של מאות ערבים להתקפה על יישובי גוש עציון, החלו להגיע משעות הבוקר המוקדמות של יום רביעי ג' בשבט תש"ח (13.1.48). מטרת ההתקפה השמדת ארבעת היישובים. עיתוני התקופה דיווחו, כי הייתה זו ההתקפה הגדולה ביותר שהייתה בארץ.

מצפון ומדרום תקפו הערבים במגמה לנתק את יישובי הגוש. את רוב האש כיוונו התוקפים לח'רבת זכריה. אזור שבו החשמונאים ניהלו את אחד הקרבות שלהם.

באזור השעה ה-14:00 שלח אריה טפר מ"מ מהפלמ"ח שתי כיתות להתקפת נגד. טפר ואנשיו תקפו בהפתעה את כוח הרתק הערבי והצליחו להרוג בהם.

לאחר מכן, המשיכו הלאה והפתיעו קבוצה של ערבים פתחו עליהם באש והבריחו אותם. כיתה מקיבוץ רבדים בפיקודו של יאיר גרינר החלה במרדף אחרי הערבים הנסוגים. בשלב מסוים הערבים החלו להשיב אש וטפר נתן פקודת נסיגה לכיתה של יאיר. בשלב הנסיגה כשיאיר חשוף לכדורי האויב נפגע מכדור בחזהו ונהרג.

המהלכים שהוביל טפר הם אלו שהכריעו את המערכה והביאו למנוסת הערבים מגוש עציון.

התקפת הנגד המוצלחת ביותר

למחרת, ביום ד' שבט (14.1.48) שבו הערבים ובחיפוי חיילים בריטים פינו את הרוגיהם. לאורך כל יום ההתקפה הבריטים לא פעלו כדי למנוע אותה.

יגאל אלון אמר "כי הייתה זו התקפת הנגד המוצלחת ביותר שהייתה לכוחות העבריים במלחמת השחרור". בכל אזור הר חברון, ציפו כולם להצלחה מסחררת בכיבוש גוש עציון. וכגודל הציפיה כך גודל האכזבה. הערבים ניסו להסתיר את המפלה הגדולה. המפלה שנחל חוסייני הביאו אותו לביטול כל תוכניותיו לתקוף ישובים יהודים.

עם זאת, המצב בגוש הלך והחמיר, מפקד הגוש עוזי נרקיס שלח שדר דחוף להבאת לוחמים וציוד צבאי ורפואי דחוף בין השאר ביקש לשלוח את החובש צוובנר, שעליו נספר בעוד יומיים. באותו לילה, כלומר הלילה לפני 75 שנים, בליל ד' בשבט יצאה מחלקת ההר (הל"ה) לניסיון הראשון להגיע לגוש.

לכוחותינו היו שלושה הרוגים: יאיר גרונר, ארז הירשלר, יהושע מרכס.

יהושע סטודנט לחקלאות ומדעי הטבע, שירת בבריגדה היהודית בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, והיה החייל הארצישראלי הראשון שפגש בשורדי שואה. בשבי-ציון ישובו של יהושע הוקם מוזיאון לזכרו.

אריה טפר (עמית) אמור היה לקבל את אות גיבור ישראל במלחמת העצמאות, אבל לבסוף לא עוטר בגלל ההגבלה ל-12 לוחמים בלבד. הוא המשיך בקריירה צבאית עד אחרי מלחמת ששת הימים.