כחלק מהמשבר בנישואין, מעט לפני הגירושים, ממש בלב הקורונה (כאילו המשבר האישי לא מספיק הצמידו לי גם משבר עולמי) חבר טוב המליץ לי ללכת לקורס של יהודה עדר ברימון. קורס כתיבה והלחנה. זה יעשה לך טוב. נשמע מעניין, ואני הרי מתכתב עם הז׳אנר כבר לא מעט שנים, ליתר דיוק מגיל 12 (אם לכתוב ולהלחין שיר לפזמונסניף זה נחשב).

אז הלכתי ליום הפתוח (תכל'ס בפועל הלכתי לחדר העבודה, כי היה זום קורונה וכ"ו) רצו שאעשה מבחנים, כי רימון זה בכל זאת בית הספר הכי נחשב למוסיקה… אני בכלל הבנתי שמדובר בקורס ערב, אבל הסבירו שמדובר בלימודים אקדמיים לכל דבר, ובנוסף הבהירו שאני חייב לקחת מינימום עוד שני קורסים כדי להגיע לעשר נקודות זכות.

הבנתי מהר מאד שזה כנראה לא בשבילי. אני לא בוגר צבא בן 22, יש לי אשה, עבודה, ילדים, מחוייבויות וכו'. רגע לפני שנפרדתי מהרעיון, נזכרתי שאני בעצם בואך משבר גיל 50, וגם הזוגיות עוד רגע מתפרקת סופית. תהרגו אותי, לא יודע איך, מצאתי את עצמי בבוחן כניסה ברימון שברמת השרון. קיבלתי תשובה חיובית (שזה מאד מבלבל כי בקורונה דווקא התרגלנו לקוות לתשובה שלילית…).

בתחילת השנה האקדמית, מצאתי את עצמי, כמה חודשים לפני שנת היובל לחיי: סטודנט עם מחברת ולפטופ, יושב בכיתה של יהודה עדר יחד עם חבורה של sweet 20' פחות או יותר בגיל של ילדיי. ביום הראשון הגעתי לדשא ברימון וזה אשכרה נראה כמו הסדרה: fame. לא שיכולתי לחלוק את זה עם מישהו, כי אף אחד מהחבר׳ה עם הגיטרות על הדשא עוד לא נולד כשהסדרה המפוארת כבר ירדה מהמסכים שלנו. בכל זאת, עיני תרו אחרי ג׳ולי היפה עם הצ׳לו, לירוי המגניב עם הצמות, ברונו החמוד או לפחות פרופסור שורופסקי…

בעודי עומד בדשא מלא צעירים מנגנים עם גיטרות, וחולם בהקיץ על גיבורי נעורי, העירה אותי ילדונת צעירה ששאלה אם אני מורה פה. חייכתי ועניתי שאני סטודנט. היא אמרה: "אה, כי אתה נראה מבוגר, בן שלושים ומשהו" חייכתי מבסוט לאללה על עשרים השנה שהיא הורידה לי ברגע, וכבר היה שווה לי כל שכר הלימוד. עמדתי בתור לספריה כמו כולם לקבל כרטיס סטודנט, ונכנסתי לשיעור.

יורם לוי (צילום: רונן אקרמן)

כל אלה שמתלוננים על קורסים קשים של מנהל עסקים, משפטים, או כלכלה, כנראה שעוד לא פגשתם קורס כתיבה והלחנה של יהודה עדר. מדובר בשני סמסטרים מלאים בהם הסטודנטים נדרשים לכתוב ולהלחין בכל שבוע, שיר בנושא שהוא נותן, (כן, בכל שבוע במהלך השנה!), ולהופיע איתו מול הכיתה בשבוע שאחריו…

מדובר במשימה לא פשוטה בלשון המעטה, גם לאמנים. מה עוד זה יוצר? אינטימיות. כיתה של 18 סטודנטים, שכותבת על הנושאים הכי אישיים, הופכת לחבורה שיודעת לא מעט זו על זה. מבחינת האנשים שהרכיבו את הכיתה זה הלך ככה: יהודה עדר בן 70, סחבק בן 50 (יומיים ועשרים שנה מפרידות בינינו) וכל שאר הכיתה: בממוצע 23/4.

ככל שהשנה עברה הפכתי להיות תלמיד מן המניין (זה ביטוי, לא שהיו שם תפילות או משהו) צחוקים משותפים, שאלות בווצאפ על המשימות, אפילו התחלתי להתלבש כמוהם.

איפה התחילה הבעיה? כשחילקו אותנו לתרגילי זוגות, איכשהו יצא להיות עם גל סמוחה, אחת המוכשרות. גם קול נהדר, גם כותבת מבריקה. אבל להזכירכם היא אז בת 23 (בגיל של הבן שלי). כיוון שבגיל לרוב הילדים אין רכב, קבענו שאני אגיע לבית של ההורים שלה להכין שעורים.

אני מגיע מוקדם לרמת גן, נכנס להתפלל מנחה בבית כנסת שלהם (שם דווקא היה מניין, אבל למראה האירוניה לא הייתי מתפלל מן המניין), ובשעה שקבענו אני דופק בדלת. אבא שלה פותח, רואה בחור עם כיפה, בשעה כזו. "תרמנו במשרד" הוא אומר, ומתכוון לסגור את הדלת. "אני לגל" הגיטרה ואני אומרים במבוכה.

לא יודע בדיוק מה קרה אחר כך, רק זוכר שהתעוררתי בבית חולים… טוב, לא באמת. האבא המקסים של גל הכניס אותי לסלון, שתיתי קפה איתו ועם אמא של גל, זוג מקסים, די בגילי. אז היה לנו על מה לדבר וגם זמן למצוא מכרים משותפים.

גל בשלב מסוים כחכחה והזכירה לדור הקודם, שבאנו להכין שעורים ויש משימה להגיש. אני לא זוכר מה הייתה המשימה באותו יום, אבל אני בהחלט זוכר את משימת – "חריזה אובססיבית", מטלה טכנית כביכול: לכתוב בחריזה פנימית בתוך השורות בצורה קיצונית. רפרנס: מאיר אריאל (השדופה, הקלופה, הצרופה) אריק ברמן, בוב דילן וכו'.

המשימה תפסה אותי בשיא משבר הזוגיות ובלב הטיפול הזוגי. ישבתי עם הגיטרה הקלאסית בממד המוסיקלי בבית, ניגנתי כמה אקורדים, והתחלתי לזרוק על הנייר חריזה אובססיבית, כל הקרביים שלי יצאו על הנייר. הכאב, החרדות, הילדים והטיפול, וכל הזמן הזה שעובר, וחוזר על עצמו. והרגשתי שאנחנו ממש דקה לפני.

טיפול זוגי

אתה צריך וויסות רגשי, זה לא אישי, זה אנושי
אמרה לי טלי המטפלת הזוגית ביום שישי
יש לך זעם בכל פעם, אתה כמו חזיז ורעם
זה קצת מרגיש לי אובר דרמה, עדיף שלא תלך לשמה
אם תוכל גם להקשיב, בלי כל רגע להגיב,
אולי נצליח לעצור פה את הריב
קשר לא יוצרים עם עצמך. אגב, זאת כאן לצידך, זאת אשתך
אם לא תראה פה רק אותך, אולי תהיה גם הצלחה. מה דעתך?

דקה לפני שהודענו לילדים
דקה לפני הרבנות והעדים
דקה לפני המזוודות והפחדים
דקה לפני שאנחנו…

המטפלת, מתפתלת על כורסת עור לבנה, לובשת פרצוף זעוף כאוב של: "אני מבינה"
יש לה תואר שני ב- "תרפיית המפגש", (מסתבר שפרויד ויונג כבר לא בעניינים ממש)
כן יש אסכולות חדשות הצעקה האחרונה
מי ישמע, כאילו פסיכותרפיה זה בכלל אופנה

היא אומרת אתם בלופ, עשרים שנה אותו ריקוד
אני חושב אולי תחליפי כבר כורסא או לפחות את הריפוד
חיים ביחד בנפרד, בדידות בזוג זה כמו לבד
לוקחת שלוק מהבקבוק שאצלה ביד

דקה לפני שהודענו לילדים
דקה לפני הרבנות והעדים
דקה לפני המזוודות והפחדים
דקה לפני שאנחנו..

תעצור רגע, תווסט רגשות, אתה כבר לא בגיל של אמוציות גועשות
אולי תפתח טלויזיה תראה קצת חדשות, תבין שהצרות שלך הן לא הכי קשות

מה היא בכלל אומרת לי לווסת,
כאילו אני שחקן על איזה סט
שצריך ללמוד רגשות בעל פה
היא עוד אומרת לי תרפה סתמי ת'פה
לכי תווסתי את בעצמך, מי בכלל ביקש ממך?
אה, בעצם זה אנחנו.
שניה לפני שהתייאשנו, כשהרגשנו, שגלשנו,
אז עם הריב המטופש נו…

דקה לפני שהודענו לילדים
דקה לפני הרבנות והעדים
דקה לפני הזיכרונות האבודים
דקה לפני דירה שכורה במודיעין

כשצעקתי שנשבר לי, ובאמת זה כבר פטאלי
אז הלכנו שוב לטלי, המטפלת הזוגית.
היא שאלה אם זה הפיך,
אתם רוצים עוד להמשיך?
עשרים שנה, אותה עונה. זה לא מביך?

יורם לוי הוא פרסומאי, מוסיקאי ומרצה בתחום הפרסום והתמכרויות.