משהו דרמטי התרחש עם הציונות הדתית, מאז ימי המפד"ל של שפירא ובורג ואלה שלפניהם. היא הקצינה בצורה בלתי רגילה. מאז שהמפד"ל ראתה בציונות הדתית תנועה שהיא גשר, ממתן ומאהיב בין החילונים לדתיים, הציונות הדתית הפכה למפלגה קיצונית ודחויה במדינת ישראל.

הקצנתה של הציונות הדתית באה לידי ביטוי בכל הקשר פוליטי וחברתי, והיא משקפת את ההקצנה בקרב חלק גדול מבני הציונות הדתית, בוגרי הישיבות התיכוניות, ההסדר והישיבות החרד"ליות.

כשהייתי שם, כיו"ר המשמרת הצעירה העולמית של המזרחי, האתגר העיקרי היה הנחלת הרעיון של תורה עם דרך ארץ. הן במערכות החינוך והן בממסדים הפוליטיים והחברתיים. הכיפה הסרוגה שיקפה אנשים עם הרבה מתינות, אהבת התורה והבריות.

היום ה'דעת תורה' של בן גביר וסמוטריץ', אנשים קיצוניים, לאומניים וגזענים, הפכה להיות השלטת בקרב הדתיים הלאומיים, אלה שנותנים את הטון הפוליטי של הציונות הדתית. ראש ישיבת הרעיון היהודי סיפר שפעם הוא היה מוחרם. אפילו את בנו לא קיבלו בישיבה תיכונית. והיום מחזרים אחריו בישיבות התיכוניות, לקבל ממנו בשקיקה את תורת מפלגת כך.

השר בצלאל סמוטריץ' באירוע של חב"ד (צילום: אריה לייב אברמס, פלאש 90)

אז זה הסיפור: הכול התחיל עם הלאומיות, וביתר דיוק, הלאומנות. זה מה שהביא להקצנה ולסטייה העמוקה והעגומה מן הדרך. אחרי מלחמת ששת הימים, ובפרט אחרי מלחמת יום כיפור, החלה התנועה הציונית הדתית להתרכז בעיקר בהתנחלות והתיישבות. לא עוד תורה. לא עוד דרך ארץ. בזה התמקדו. במצווה אחת ויחידה על חשבון העיקר. ואולי מצווה הבאה בעבירה.

ברגע שהנוער, שסחף אתו גם את המבוגרים יותר, שם את הדגש על הלאומיות, הכול הקצין. כי תרבות הלאומניות מבקשת התפשטות, ריבונות, ואפילו טרנספר. כי הרי מתחככים בזה יום יום. לא עובר יום ביהודה ושומרון שלא מתחככים עם פלסטינאים ובפרט בתקופות האינתיפאדות.

כל זה הביא את הציונות הדתית להיות היחידים המתנגדים לשלום עם מצרים, רוב אלה שהתבצרו בימית, רוב אלו שסירבו פקודה. כך גם כל אלו שפונו מעזה, היו בני הציונות הדתית. כל מה שנוגע להחלת ריבונות ושלילת זכויות של פלסטינים, באה מהציונות הדתית.

ישיבות תיכונית וישיבות ציונות גבוהות אחרות, הפכו למוקדי ההפגנות, מעצרים, ולמעין מוצבים ביהודה ושומרון, במקום בתי מדרש שהעיסוק בתורה הוא העיסוק הבלעדי בהם.

ראשי הישיבות בהן למדתי, הרב בינה, הרב ליכטנשטיין והרב עמיטל, כולם זצ"ל היו הדוגמא לאיך הציונות הדתית צריכה להראות. למדנית, מתונה, שקולה ואהובה על כולם.

(צילום: יוסי זמיר, פלאש 90)

הציונות הדתית של היום, היא קיצונית, דחויה, מחפשת ריגושים. מאחר והלמדנות אינה תופסת מקום עיקרי, בני הציונות הדתית מחפשים את דרכם. החילון מתפשט בכל משפחה. גם בקרב המתנחלים החרד"לים, כי הרי חלום ההתיישבות כבר התגשם, והם עומדים עכשיו בפני חלל ריק וחלול. זו גם הסיבה שהולכים לרעות בשדות זרים של חסידויות חב"ד ואחרות. הכול תסכול ואובדן דרך. זו כבר לא ציונות דתית.

כי זה המחיר שגובה שינוי הדרך. זה המחיר של ההקצנה. היא הפכה להיות בעיה מוסרית ממדרגה ראשונה, ובעיקר הפניית עורף מוחלטת למפד"ל המתונה והיפה של פעם.