לפני 8 שנים נופר ויטנר אובחנה עם דיכאון קליני, והאיורים שלה הפכו לפה לרבים שנמצאים על סף תהום. "אנשים צריכים לדעת שהם לא באמת נופלים לתהום אינסופית, יש מישהו שיתפוס אותם למטה, גם אם זה שניה לפני הסוף".

בראיון לסרוגים, היא מספרת על הדיכאון, "למה לא מנרמלים תרופות לדיכאון כמו שמנרמלים אינסולין?", ועל האיורים שהפכו לה לפה. "במקום להגיד למישהו תנסה לדמיין מה אני מרגישה, אני אומרת, הנה- אני מראה לך".

כמי שמתמודדת עם דיכאון וגם מנהלת חיים שגרתיים לחלוטין שכוללים לימודים אקדמיים, עבודה כשכירה ועצמאית וחיי חברה- נופר עברה עליות ומורדות, תקופות של בדידות ותחושות אשמה וגם חיבוק ואהבה גדולה מהקרובים אליה.

יום אחד, בעיצומו של תקופת דיכאון קשה במיוחד, היא הבינה שיש לה דרך לספר את הסיפור שלה, ושל עוד רבים.

באוקטובר האחרון, עלו מכל עבר קמפיינים סביב יום המודעות העולמי לבריאות הנפש, שהוציאו אותה מדעתה. "אני מבטיחה לך שאף אחד שם הוא לא אדם עם דיכאון", היא מוחה. "כשאומרים 'רק תבחר ויהיה בסדר', זה מגיע מבורות, ורעיון לקופי בשקל תשעים"

ומהתסכול, באה ההשראה. "ונפל לי האסימון". אותם קמפיינים מנותקים גרם לנופר להיזכר שיש בידיה כלי מופלא, הידיים שלה, שדרך האיורים יכולות להיות לה גם לפה. היא יצרה סדרת איורים פשוטים, נקיים, שלא צריך להוסיף אחריהם מילה.

נופר ויטנר

בואי נחזור אחורה. מה התחושות שניסית כל כך להסביר?

"יש לי משהו שנקרא רגישות יתר, בעיה בוויסות חושי". היא מסבירה. "שני מושגים שמדברים על הדרך שבה החושים שלנו תופסים את העולם סביבנו. אצלי, כל החושים מופעלים בעוצמה מוגברת. אני חווה הכל בו זמנית כל הזמן, להיות בחוץ במקומות המוניים למשל, הופך אותי למאוד מוצפת".

ואיך האיורים נותנים לזה מענה?

מתוך ההצפה הזו, נופר הבינה שהיא יכולה לתרגם את התחושות הסוערות לצורות פשוטות פשוטות. "זה התחיל מאהבה מאוד בסיסית אבל עמוקה לצורות גאומטריות, שמאפשרות ליצור את כל העולם אבל בשטוח, ולהפשיט. אני יכולה לייצר במובן מסוים עולם חלופי, שטוח יותר, שאין בו את כל הגירויים בבת אחת- אלא רק את הדבר הספציפי שאותו אני רוצה להעביר עכשיו".

וזה עבד?

"הצלחתי לראות שאני מצליחה להביע ככה רגשות", היא משיבה. "בגלל שאני בן אדם מאוד ויזואלי, כשרציתי להסביר איך אני מרגישה, הייתי מנסה לתאר את הפריים שיש לי בראש- פתאום היו לי את הכלים לצייר את הפריים. במקום להגיד, תנסה לדמיין מה שאני מספרת לך, עכשיו הנה, אני מראה לך".

נופר התחילה ליצור ולדבר דרך האיורים שלה. "בחודשים האחרונים לא התחשק לי בכלל לדבר". אפילו לאבא שלה, חברה הטוב ביותר, היא לא התקשרה. "פה ושם כשכן דיברתי, בעיקר אצל הפסיכולוג שלי, הייתי מנסה לתאר את התחושות בפריימים האלה".

ומה היה הטריגר לסדרה הזו, של 12 האיורים?

"התחלתי ליצור כשמה שאני חווה זה דכאון. וכמובן סביב הקמפיינים הארורים האלה באוקטובר שהרימו לי את הסעיף, שכאילו מנרמלים. ועושים את ההסברה לאדם שחולה ויודע מה הוא עובר, מה הוא צריך ומה לא. כאילו, אה, אוקי. טוב שאמרתם".

נופר ויטנר

זוכרת קמפיין שעיצבן אותך במיוחד?

נופר מספרת על קמפיין שעלה במדינה אחרת, וכעובדת במשרד פרסום היא מזהה היטב מתי מדובר בקריאייטיב שרצה להשתמש פשוט בויזואליה מגניבה. "זו הייתה סדרת פרינטים של ויזואלים חצי חצי- בלון וחבל תליה, או כדור וכדורים שמשתמשים בהם כדי להתאבד. "שיא השנינות יעני".

מה כל כך הרגיז?

הכותרת של הקמפיין הייתה "Dont leave- live". "זה עיצבן אותי ברמות. כי באים ומראים לכולם שהבעיה היא בך, שאת זו שבוחרת להיות ככה. אם רק תבחרי להיות שמחה, תהיי שמחה. תוכלי לעשות הכל כרגיל ותהיי את.

במקום ההבנה שאתה רואה מולך אדם שנראה רגיל, אבל הוא מרגיש כאילו שמו אותו על 30 אחוז. הוא דהוי. אין שם בן אדם באמת.

עצם זה שמנרמלים ואומרים- רק תבחר ויהיה בסדר, זה מרגיז. כי זה לא נכון, זה מגיע מבורות, ומתוך צורך לעשות קמפיין כי יש יום כזה והנה חשבנו על רעיון ויזואלי מגניב וקופי בשקל 90. אני מבטיחה לך שאף אחד שם הוא לא אדם עם דכאון".

מה כן היה עובד?

"אם היו רוצים להעלות את המודעות, היו מראים את האנשים עצמם, ולא פונים אליהם. הם לא צריכים קמפיין מודעות. הם לא יודעים שהם בדיכאון? בן אדם כזה לא יתקשר לקו החם. הוא צריך שהמשפחה שלו והחברים שלו ידעו מה הוא מרגיש".

האיורים שלך עשו הד מטורף. עוררו הזדהות עמוקה, אמפתיה. למה?

"כי הם באים מלמעלה ואני באה מלמטה".

מלמטה?

"מבפנים".

סביב אותו יום מודעות עולמי, נופר פרסמה את האיורים בדף הפייסבוק שלה, וכתבה: "אני פחות מתיימרת להיות ״דוברת הדיכאון של ישראל והתפוצות״, אלא פשוט רוצה לפרוק רגע החוצה סוף סוף את עולמי הפנימי שלי…אז החלטתי להראות איך זה נראה מבפנים, מהבפנים שלי".

איך הגיבו?

"קיבלתי עשרות הודעות מאנשים שסיפרו שהם בדיכאון או עברו דברים קשים, ועד כה לא הבינו מה הם הרגישו. פנו קליניקות שאמרו שהאיורים יוכלו לעזור למטופלים להסביר מה הם מרגישים, ושיהיה אפשר להסביר להם- הנה, אתם לא לבד. מה שאתה מרגיש הוא לא כי אתה כישלון, אלא כי אתה בדיכאון".

מה היית רוצה שיעשו בשבילך?

נופר מספרת שאחד הקשיים הגדולים הוא התחושת האשמה שנוצרת מדאגה של אנשים קרובים שמנסים לדבר ותוהים לאן היא נעלמת. "זה נובע מדאגה, אבל לאדם שסובל מדיכאון זה מצטבר כאשמה, תחושת כישלון. אני יודעת שאני לא בסדר שלא עניתי, אבל אני לא מסוגלת.

עדיף לשאול- אתה צריך שנמשיך להתקשר כדי שתדע שאנחנו כאן? חברים שלי יודעים שהם יישלחו הודעות, ואני אענה כשארגיש מסוגלת. הם מכירים ואוהבים ומקבלים אותי, אין שיפוטיות".

איך כחברה, כחברים, אפשר לעזור למי שמתמודד עם דיכאון?

"אנשים בדיכאון צריכים לדעת שיש להם סביבה תומכת. שיש להם לאן ליפול, והם לא באמת נופלים לתהום אינסופית- יש מישהו למטה שייתפוס אותם, גם אם זה שנייה לפני הסוף. בלי ההרגשה שמצפים ממך להיות נוכח כל הזמן.

נופר מוסיפה כמה חיוני לדאוג לטיפול. "זה לא תמיד ילך על ההתחלה, אני עברתי חמישה עד שהגעתי לפסיכולוג שלי שליטרלי הציל לי את החיים. ויש מקרים שצריך יותר מלדבר על הדברים, וללכת גם לפסיכיאטר".

האיורים, הפוסט הוויראלי והדיבור החשוף הם חלק מתפיסת העולם של נופר על הנירמול של דיכאון. "למה לא מנרמלים תרופות לדיכאון כמו שמנרמלים אינסולין?" היא שואלת. "חולה סכרת צריך להזריק אינסולין כדי שרמת הדם שלו תהיה מאוזנת, ואדם בדיכאון צריך לקחת כדור כדי שהכימיה במוח שלו תהיה מאוזנת.

אחד הדברים בדיכאון זה שאתה סוליסטי ומנתק את עצמך מהכל. קיבלתי מאות הודעות מאנשים שלא מסוגלים לדבר על זה… אם היינו מרגישים שאנחנו לא לבד, לא היינו צריכים להתמודד לבד".

ואיך את היום?

"כשקיבלתי את הבשורה בפעם הראשונה היה לי קשה מאוד. היום אין לי בעיה להיות מזוהה עם זה. אני מסתכלת על זה כמבנה הגנטי שלי- כמו העיניים הכחולות שלי והאלרגיות שלי. לא אכפת לי שזה יגדיר אותי. השיפוטיות הכי גדולה שיש על הדיכאון שלי, היא שלי".