את שיחת הוואטסאפ עם יפעת ושילה אנחנו עושים בשעת לילה מאוחרת, צריך למצוא זמן שיסתדר עם שעון מקסיקו ושעון ישראל, וגם יהיה אחרי יום העבודה שלהם, אותו הם עושים כמעט כמו בארץ.

הם מטיילים במקסיקו כבר כמה חודשים עם שלושת ילדיהם- ירדן (13), כרמל (10) ותבור (7). כרגע, הם בסן קריסטובל, עיירה קטנה וציורית בהרים.      

יפעת (36) מנהלת חשבונות ושילה (40) אדריכל, שניהם עצמאיים, וגרים בחוות יאיר שבשומרון. הם עובדים יחד במשרד שצמוד לבית, כל אחד בתחומו. גם עכשיו- מדירה על חוף בים הקאריבי, מהמרפסת ליד הנחל או בבוקר לפני יציאה לטיול בג'ונגל, הם פותחים את הבוקר במשרד הנייד שלהם.

יפעת הגדילה לעשות והביאה עוד מסך מהבית, ובזמן שהם על הלפטופ מול הלקוחות ("שממש פירגנו לשנינו"), הילדים מציירים, קוראים, משחקים ובגדול מסתדרים בעצמם. הם אוכלים יחד, לומדים יחד, ואחרי שהם מסיימים את משימותיהם הם מכירים את האזור ויוצאים לטייל.

את ההחלטה לצאת למסע הם קיבלו סביב תקופת הקורונה. הם הרגישו חנוקים בארץ וביישוב, ויפעת התחילה לזרוק לשילה (המחושב מביניהם), אולי נטוס?
במשך שנה זה חלחל, ואחרי שחברים טובים שלהם חזרו מטיול כזה, התקבלה ההחלטה.

"תוך כדי אותה שנה של מחשבות, זה כבר לא היה רק כדי להיחלץ מהקורונה ומהחנק, התחלנו לראות את הדברים המיוחדים שמחכים לנו. הזמן המשפחתי, לראות עולם, לשנות אווירה". יפעת גם קיוותה שהמסע הזה לא יהיה רק בריחה, אלא הזדמנות להיכנס לפרופורציות, ולרצות לחזור לשגרה ולבית בלב שלם.

אחרי שהחלטתם לצאת, איך בחרתם את היעד?

"חיפשנו מקום רחוק, כי אם כבר אז כבר. מקסיקו גדולה ומגוונת, עם נופים ומקומות מרתקים ומשתנים גם אזורי מזג האוויר. עכשיו קר, וביעד הקודם באנו מחום של אוגוסט בישראל".

הם התחילו באזור הקאריבי המתויר של מקסיקו, ועברו לאזור הפסיפי, שם רגוע יותר, הררי, והמפגש עם המקומיים אותנטי ומעניין. "כאן אנחנו מוקפים באגמים, הרים ומפלים, והאווירה רגועה ורוחנית אפילו. אנשים נחמדים מאוד, יהיה מוזר לעבור ליד מישהו ברחוב ולא להגיד שלום".

מתכננים או זורמים? איך מחליטים על היעד הבא?

"לא ידוע. אנחנו מרגישים בכל מקום מה מתאים לנו. אנחנו יודעים שנסיים באזור הקריבי כי משם נטוס חזרה לארץ, מעבר לזה לא יודעים כלום. אנחנו אוהבים לשהות. להרגיש שאנחנו חווים, ורק אז להמשיך הלאה".

הם מוקפים במוצ'ילרים, זוגות, וגם משפחות כמוהם שמטיילים שרצים ממקום למקום, אבל הם מעידים על עצמם שגם לאופי שלהם וגם להרכב המשפחתי, מתאים להם לא רק לטעום, אלא להתמקם, להיכנס לשגרה ולהפוך כל מקום לבית כמה שאפשר.

נשמע כמעט מושלם. הייתה איזו נקודת משבר?

הם מספרים שכשהם יצאו לדרך, הם היו בראש פתוח, מוכנים לצאת להרפתקה ולהמשיך כל עוד טוב. אחרי בערך חודשיים במסע, הם החליטו להגדיר דד ליין, ולקבוע תאריך חזרה לטיול בתום חצי שנה. חוסר הידיעה אם נשארים או לא, בלבלו אותם. "כשיש תאריך חזרה, הרבה יותר קל להנות עד תום מהמתרחש".

"בקוזומל, הייתה לי נקודת משבר והחלטתי שאחרי חצי שנה, חוזרים. כמעט כולם היו חולים, ואני הייתי צריכה להיות המבוגר האחראי שמחזיק ואומר לכולם שטוב לנו, אבל לא היה לי טוב. נקודת המשבר הזו הביאה אותי להרבה תובנות והחלטות על הטיול, שהתגלו כטובות ונכונות".

למה הכי מתגעגעים?

יפעת ושילה מסכימים שניהם שבעיקר לתחושת השייכות. "מתגעגעים ללא להיות זרים, לשפה, ללהיות שייך למדינה ולמקום". הנופים שהם רואים מרהיבים ועדיין, הם גם מתגעגעים לפיסת האלוהים הקטנה שלהם ולנופים של הארץ.

"אנחנו גרים במקום עם נוף מדהים ובית מהמם ששילה בנה מעץ, ומתגעגעים לפינה שלנו. כמה שאנחנו משתדלים להפוך כל מקום חדש לבית, זה לא הבית, כל פעם משהו הוא לא". המסע הזה חידד להם שהבית הוא המקום שלהם, שאין לו תחליף.

שילה מתגעגע לטיולי האופניים, הילדים לחברים, וכרמל בעיקר לכלבים בארץ שהם החברים הכי טובים שלה. "כמה שאנחנו יודעים לתת זמן זוגי ואישי כל אחד לעצמו, בארץ זה הרבה יותר קל. גם הילדים זקוקים לבית, לפינה שהיא שלהם".

איך לילדים, עושים חיים או גם לומדים?

"הילדים לומדים בלי סוף. שפות, איך להסתדר בארץ זרה, נחשפים לתופעות ואנשים וסיטואציות ומנהגים שהם לא היו פוגשים בשום מקום אחר".

הם מספרים שכולם שואלים על הלימודים, והם לא דואגים כלל. הילדים לומדים מהחיים יותר מהכל. "גם המפגשים עם ישראלים אחרים, שונים ממי שהם היו פוגשים בארץ, קורים בקלות. הם יוצרים חברויות בשנייה".

לא רק מהחיים הם לומדים, ושעה ביום מוקדשת תמיד ללמידה. "הקורונה לימדה אותנו שזה אפשרי, ואנחנו לומדים איתם". וכן. שעה ביום זה לגמרי מספיק. הם דיברו עם המורים של הילדים לפני היציאה ומתקדמים איתם בהתאם לחומר שהם אמורים להספיק.

לא רק שהם מספיקים את החומר, את תבור הקטן הלימודים האלה מביאים כמה רמות קדימה. "הוא סוג של גאון, ותמיד אמר לנו שבית הספר מקלקל אותו ושהוא משתעמם. הוא בכיתה א', לומד עם אחותו את החומר של כיתה ד', ונהנה".

איך השבתות?

כמו כל ישראלי בחו"ל, בערב שבת אין מצב שלא ימצאו את עצמם בבית חב"ד. "בקוזומל הרב והרבנית היו אנשים מדהימים וסוחפים. סיפרתי לרבנית בתחילת השבוע באגביות שלכרמל יש יומולדת, וכשהגענו בשבת, כשהרבנית בטירוף, עוזרת לישראליות שנתקעו עם המשטרה המקומית ומאלתרת מה שאפשר עם החשמל שנפל, היא הופיעה עם עוגת יומולדת".

בבתי חב"ד הלב מתרחב, וגם במפגשים הספונטניים עם משפחות ישראליות, בטח אם מדובר במשפחה דתית ובהרבה ילדים. "פגשנו פתאום ארבע משפחות דתיות, ולא ראינו את הילדים כל השבת, הם מצאו חברים".

על מה לא מוותרים?

"אננס!". וזמן זוגי.

נקודת שיא?

הם מספרים על שני מקומות שהיו להם מדויקים כמשפחה וכבודדים. "הגענו לכפר דייגים שנקרא אל קויו, שגם המקומיים לא מכירים. אנחנו עוד לא התאפסנו על אינטרנט ועל ציוד והילדים כבר אמרו שהם מרגישים בבית. המקומות שכולם מוצאים את עצמם, הם תקופות השיא בטיול.

על הדינמיקה המשפחתית האינטנסיבית, הם לא מתלוננים. "זה עמוס, אבל גם משחרר. אין את המחויבויות שאין בארץ. לא רצים לרופא ומקפיצים לחוגים ולא כל אחד נעלם לפעילות שלו. יש לנו זמן ואנרגיות להשקיע בהם, באמת".

יש חשש מהחזרה לארץ, לשגרה שקצת ברחתם ממנה?

"גם בארץ אנחנו משתדלים לחיות חיים לא סטנדרטים. אנחנו לא משתעממים". בשגרה, הם מקפידים על חיים שיש בהם יותר ממרוץ העכברים שכולם מתלוננים עליו- לא רק לרוץ מהעבודה לשיעורי בית עם הילדים, אלא לחיות באופן שבו הם משוחררים, מושקעים, זה בזה ובעצמם.

הם לא מוותרים על דייט שבועי, אבל גם יודעים שבחזרה לארץ הם יצטרכו לנשום עמוק ולהתרגלץ "בארץ לצאת למסעדה זה קשוח, ופה זה קליל. ייקח זמן להתרגל שוב ללחץ, למחירים. אני לא מפחדת מהשעמום, אבל כן מלפגוש מחדש את הדברים שאני לא אוהבת".

ולמה תתגעגעו?

"לפירות המקומיים, חד משמעית". החוויה האהובה עליהם היא בשוק, כשרואים פרי או ירק לא מוכר, מנסים להבין בספרדית מה עושים איתו, ומאלתרים. "מגלים דברים טעימים ולא טעימים ובעיקר כאלה שלא הכרנו. מה שכן, האבטיח בארץ הרבה יותר טעים".

מה תגידו למשפחה שקוראת את זה עכשיו ורוצה לצאת למסע כזה?

"להביא קולפן וכותש שום!"

וברצינות, הם מדגישים שהחיים קורים כאן ועכשיו. "אף פעם לא יהיה הזמן המתאים בדיוק. אנשים מחכים עשור, מחכים לפנסיה, אל תחכו. אם אתם רוצים, עופו. ככל שגדלים זה נהיה קשה יותר".

יפעת מוסיפה שגם אחרי קבלת ההחלטה לנסוע, הפחדים מתעוררים וחוטפים רגליים קרות. "יש חששות לפני, ואחרי, ותוך כדי, אבל זה חלק מהמסע. זה לא חופש בלתי נגמר, יש אתגרים ויש דברים מדהימים במסע כזה, אי אפשר לחוות אותו אחרת. אל תפחדו מהפחד".