בוודאי שיש כמה וכמה נקודות חשובות ונכונות במאמרו של הרב יוני לביא, 'למה הציונות הדתית מייצרת המון דתל"שים?' הוא מתאר שם גורמים ידועים ונכונים לכך שלא מעט מצעירנו בוחרים ללכת בדרך שונה מזו שחונכו אליה במוסדות החינוך שגדלו בהם. אך עם זאת, הוא גם ציער אותי מכמה היבטים שונים.
צילום: למה הציונות הדתית מייצרת המון דתלראשית, הנתונים שהוא מביא במאמר אינם מדויקים. ישנם מחקרים שונים בנושא, אך כמעט כולם מראים מספרים קטנים מאלו שהציג הרב יוני הביא (כ 20%), וחבל להפוך תופעה שכואבת לכולנו, ליותר גדולה ממה שהיא באמת. אבל אין זה העיקר בעיניי, שהרי כפי שאמר לנו מו"ר הרב נחום אליעזר רבינוביץ' זצ"ל, ראש ישיבת ברכת משה במעלה אדומים, כשנפגשנו כשנה וחצי לפני פטירתו וזכינו לשוחח עמו שיחה ארוכה על פעילותנו במכון ידעיה: "ואם מדובר רק בעשרה אחוזים, האין זה נורא?".
שתי נקודות נוספות במאמר הנ"ל ציערו אותי אף יותר, ואתחיל דווקא מהסוף. הרב יוני כותב לקראת סיום דבריו: "אז תגידו אתם – למה שיבחר בדרך הנכונה כשהוא יכול לבחור בדרך הקלה?" עצם הצגת דרך שמירת המצוות כדרך שמנוגדת לדרך קלה, קרי, דרך קשה, יש בה טעות גדולה.
ידוע הסיפור שמספרת הגמרא (עירובין נג',ב') על הילד החכם שהציע דרך קצרה שהיא ארוכה לעומת דרך ארוכה שהיא קצרה. אולי כך צריך גם להתייחס ולשדר לילדינו: דרך שמירת המצוות, גם אם היא נראית בעינינו כקשה, בסופו של דבר היא הדרך הטובה לנו, כיון שהיא זו שנותנת להולכים בה כיוון, דרך, משמעות לחיים וממילא אושר וסיפוק.
צילום: הציונות הדתית לא חזקה כפי שנדמה לנו / תגובההבחירה בדרך שמכונה 'קלה' אינה בהכרח בחירה קלה. לא קל לעזוב את הדרך שבה גידלו אותנו. גם אם ההורה לא יאמר זאת לילד, הוא יודע מעצמו שאביו ואמו מצטערים מאוד על הבחירה שלו לעזוב את הדרך. לא כל דבר צריך לומר במפורש, וחיבוטי הנפש והייסורים שמלווים את הבחירה הזו בוודאי אינם קלים.
בנוסף, הנתונים אודות אחוזי הדיכאון שעולים במיוחד בקרב מי שאינם שומרי מצוות מראים עד כמה הדרך הזו בסופו של דבר מתגלה כדרך קשה. אם אנו מאמינים שדרכנו נכונה, הרי שהיא גם הדרך הטובה, כי בסוף האדם מחפש משמעות, והדרך שתיתן לו את המשמעות לחייו היא שתגרום לו גם לאושר וממילא לתחושת הקלה, וככל שאנו נחווה את חיינו הדתיים ככאלה, גם ילדינו יכירו בכך.
צילום: מדוע הישיבות מתכחשות לדתלאך ההיבט שציער אותי יותר מכל היה דווקא פתיחת המאמר. כיצד ניתן להשוות את בנינו ובנותינו, גם אם אינם ממשיכים בדרך החינוכית שאליה השתדלנו לכוון אותם, כמנועים או כאייפונים פגומים? עצם ההשוואה הזו, מרחיקה מאוד את הצעירים והצעירות מאיתנו, דור המחנכים וההורים. מעשיהם פגומים, אך הם עצמם? חלילה לנו מלהגדירם כך.
הרי כמו בכל אדם, יש בהם גם הרבה טוב, בבחינת מאמרה של ברוריה לרבי מאיר: "יתמו חטאים, ולא חוטאים". יתירה מכך, אומנם העזיבה שלהם את שמירת התורה מצערת אותנו ואינה מקובלת עלינו, אך כבר לימדנו הרב קוק זצ"ל, שגם לכפירה יש תפקיד בתהליך הגאולי של צמיחת האמונה שלנו, וככל שנשכיל לראותה ככזו, יהיה לנו גם קל יותר ללוות אותם בדרכם ולהשיבם אלינו.
צילום: זו אחת הסיבות שנוצרים דתלמתוך המבט הזה עלינו להסתכל פנימה ולחפש את הסיבות העמוקות שגורמות להם לעזוב. רבים מהם לא נסחפים אחרי החברה, אלא מתייסרים בשאלות שמעסיקות אותם, ואנו לא מספיק קשובים כדי לשמוע, ללמוד עמהם ולהשיב תשובות טובות לשאלותיהם, בלי לפחד משום שאלה.
יתירה מזו, היחס הנפשי שלנו לשאלות הוא בעיניי המפתח להתמודדות הכנה עם העזיבה של חלקם את הדרך. אנו נמצאים בערב חג הפסח, החג שכולנו מכירים מילדות כחג השאלות. הצורך לשאול ולהשיב עומד במוקד אחת המצוות החשובות של החג, מצוות "והגדת לבנך".
צילום: 'כתבו לכם את השירה הזאת' | על תופעת הדתלרבים מאיתנו רגילים לשים את הדגש במצווה זו על המילה "לבנך", ולכך נראה גם שמכוונת המשנה (פסחים פ"י מ"ד) שאומרת "וכאן הבן שואל ואם אין דעת בבן אביו מלמדו". אך צריך לזכור גם את הברייתא שצמודה לה בגמרא (בבלי פסחים קטז,ע"א) שאומרת: "חכם בנו – שואלו, ואם אינו חכם – אשתו שואלתו. ואם לאו – הוא שואל לעצמו. ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח – שואלין זה לזה".
הדגש כאן הוא דווקא על עצם השאלה, שהיא זו שיוצרת את ה"והגדת". כדי לספר ביציאת מצרים, לבסס את האמונה שלנו מחדש, אנו נדרשים לחשוב ולשאול שאלות, ורק מתוך שאילת השאלות, נצליח גם לצמוח גבוה יותר ולחפש תשובות.
מי שאינו שואל, אינו עולה קומה ונשאר עם אמונה שטחית. דווקא השואלים, הם אלו שמחפשים, שמשתנים וצומחים מתוך המחשבה שמולידה את השאלות, והם גם אלו שאינם נחים עד שימצאו תשובות שיניחו את דעתם.
כלל ידוע בחינוך הוא שילדים מזהים זיופים מיד, ולכן הרוצים להצליח בחינוך מוכרחים להיות כנים ולתת דוגמה אישית בכל מה שחשוב להם שילדיהם ימשיכו בו. לא ניתן לזרז ילד להגיע לתפילה בזמן, כשההורים אינם עושים זאת בעצמם. כך גם לגבי השאלות. הורים ומחנכים שאינם שואלים ולומדים ומתפתחים בלימוד התורה שלהם בעצמם, אינם יכולים גם להכיל את השאלות של ילדיהם, וממילא הילדים מזהים שאינם רלוונטיים עבורם, ומחפשים את התשובות במקומות אחרים.
צילום: הציבור הסרוג משמר את החילוניות בחברה הישראליתאומנם, ישנו פער דורי גם בצורך לשאול שאלות, ולכן אם הורה או מחנך מרגיש שאינו יודע כיצד להתמודד עם השאלות של ילדיו ותלמידיו, עליו לחפש מקורות נוספים לתשובות. לשם כך בדיוק הקמנו את האתר 'לדעת להאמין', בו אנו עמלים לתת תשובות יסודיות לכל שאלות האמונה.
=======
הרבנית ד"ר חני פרנק, חוקרת במכון ידעיה, העוסק גם במענה לתופעת הדתל"שים
תגובות