זה עכשיו קבלתי מכתב ממורה ומחנך אחד, זו לשונו: כבוד הרב, מה הרב חושב שכדאי להגיד לבנים שלי (גיל 15 ו16) בנוגע לפרשת חיים ולדר שהורשע בבית דינו של רב שמואל אליהו וגם בקשר להתאבדותו. הם בישיבה קטנה ומדברים על זה עם חבריהם אך הרבנים שלהם לא מדברים על זה.

דיברתי עמהם קצת שהמוות הוא כפרה לאנשים, אך על ידי התאבדות הופכים את זה לעבירה. יותר טוב להתבייש בעולם הזה ולשוב בתשובה מלהתבייש לנצח בעולם הנצחי. אני מאד רוצה לדעת איך הרב יתייחס לזה. גם מה אעשה עם ספריו שנמצאים בביתי?

ולהלן מה שעניתי לו: צריכים להבהיר לחניכים שמקרא קודש מלמדנו "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קוהלת). כלומר בכל ציבור וציבור, בכל תקופה ותקופה, יש אנשים הנכשלים מפני יצרם הרע (רמב"ם, סוף הלכות איסורי ביאה, פרק כב' הלכה יט).

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

הרב אליהו ולדר

אבל יש הבדל בין חטא חד פעמי לבין חטא שאדם חוזר על כך בתמידות. ויש לחלק בין חטא בין אדם למקום, לבין חטא בין אדם לחברו שהוא חמור פי כמה (דברי הרא"ש על משנה ראשונה של מסכת פאה). ובמקרה של נידון זה, כמה מהנשים הנפגעות התגרשו מבעליהן כי נאסרו על בעליהן. וגם אם האדם חטא, עליו לקיים "ומודה ועוזב ירוחם".

אבל במקרה זה, ש-22 נשים וחלק מהן וקטנות נכשלו, ושהנפטר סירב לבוא לפני בית הדין, חמור פי כמה. זה דומה לדברי שאול המלך כאשר לא חיסל את עמלק כמצווה, ואמר לשמואל "לא חטאתי כלום", ועל זה הפסיד את המלוכה. כי מי שאינו שולט על יצרו, אינו ראוי לשלוט על אחרים.

גם צריכים המלמדים להודיע לתלמידיהם שהמתאבד גם נקרא רוצח, כי החיים אינם בבעלותנו אלא בבעלותו של הקב"ה. והמתאבד, אסור להתאבל עליו או להספיד אותו (רמב"ם הל' אבלות סוף פרק א, וכן שו"ע יורה דעה סי' שמ"ה סעיף א). וגם מסורת בישראל שהמאבד עצמו לדעת, אין לו חלק לעולם הבא.

שום כשרון ספרותי מוצלח לא יחפה על עונות גדולים אלו הנ"ל. לכן כדאי להוציא ספריו מן הבית כדי שנשתתף בחינוך ישראל נגד מעשים קלוקלים אלו.

=======

הרב משה צוריאל הוא מחברם של סדרת הספרים 'אוצרות הראי"ה'.