"איך הכרתם?" שאלתי את רוזה.

"הלכתי לעשות שבת אצל חברה מהמדרשה. מיד שראיתי אותו, ידעתי שמצאתי את האחד. הרגשתי את זה כמו בסרטים, ממש אהבה ממבט ראשון", אמרה רוזה בהתרגשות.

"אבל זה מה שהיה פעם. עברו כבר 20 שנה. הוא כל כך משעמם אותי, שלא לדבר שאין בכלל זכר לניצוץ שהיה. אני לא מצליחה לייצר שום שיחה איתו, הוא פשוט בנאדם משעמם. תוסיפי את זה שהוא לא יודע לחזר, לא מעניין ולא יוזם כלום. הנה, קיבלת תמונה של המציאות שלי.

"אני שואלת את עצמי: מה? למה? למה שככה ייראו כל החיים שלי? זאת הזוגיות שמגיעה לי? אז הגעתי למסקנה, שזה כבר לא זה, צריך לפרק את החבילה. עדיף שאמצא לי בעל מתאים יותר, אחד שידע לחזר אחריי ושיידע לרגש אותי" אמרה רוזה בנחרצות.

"תקשיבי רוזה, אני לא רוצה חלילה לקחת לך את הבחירה, תעשי מה שאת חושבת, אבל חשוב לפני ההחלטה הכל כך משמעותית הזו, שתנסי להבין משהו בסיסי בהקשר לזה " אמרתי.

"מה יש פה להבין? זה מה שאני מרגישה, זה מה שהלב שלי אומר, הלב לא טועה " התחילה להתגונן.

"רוזה, שתפי אותי, מאיפה את יודעת איך זוגיות צריכה להראות?" שאלתי.

"ראיתי את זה בכל מקום, רואים את זה בעולם דרך הסרטים הספרים, שומעים מאנשים שבאמת זכו באהבה ובורכו במזל שיש להם אהבה ממש כמו בסרטים", התחילה להסביר רוזה.

"אני חושבת רוזה, שהתבנית שבה את תפסת נישואין וזוגיות, היא תבנית מדומיינת מכל מיני ספרים שקראת או סיפורים ששמעת. על מנת להיות בזוגיות טובה באמת, את צריכה לייצר לעצמך תבנית חדשה, ציור חדש, של מבנה נכון של זוגיות".

"בשביל לייצר זוגיות בריאה, על בני הזוג לעבור 3 שלבים בזוגיות: שלב ראשון – שלב הכבוד ההדדי – זה שלב הכולל נתינת מקום, התחשבות וויתור שלב שני – שלב האהבה – זה שלב שבו מייצרים תוכן פנימי, מזרימים דלק לקשר. שלב שלישי – שלב האחדות – זה שלב שבו מתקיימת מסירות נפש מלאה בין בני הזוג – והיו לבשר אחד", התחלתי להסביר לה.

"איפה אני נמצאת? באיזה שלב?" קפצה רוזה.

"אפרט לך ואתן לך בעצמך להבין באיזה שלב את נמצאת. היום, מה שמקובל בעיקר במגזר החילוני ומתחיל להתפשט גם למגזר הדתי, זה קודם כל לחוות את שלב האהבה (מדלגים על שלב הכבוד), מחפשים זוגיות רק אם מתאהבים, רק אם יש את הריגושים האלה. הבעיה העיקרית פה, זה שהרבה פעמים רק מנסים להגביר את מצב האהבה ולא מטפלים במצב הבסיס שהוא הכבוד".

"דבר זה גורם למערכת (במידה והיא ממשיכה להתקיים), לפתח סוג של רקבון, כיוון שאין יכולת לאחוז באהבה בלי הבסיס של הכבוד. האהבה הזו שמרגישים לפני שיש בסיס של כבוד, כל ההתאהבות הזו, זה לא באמת לאהוב. זה בעיקר לתת לעצמך חוויות, לעשות כל מיני מניפולציות להרגיש אהוב".

"יש זוגות, ששמים את כל הדגש על הכבוד ההדדי (שלב הבסיס) ולא לוקחים את זה הלאה למקום של אהבה ודבקות. מאוד מקובל בעולם הייעוץ היום, לשים המון דגש על הכבוד ההדדי, ללמוד לוותר. מרוב שמוותרים, מוותרים כבר על הקשר, לומדים להסתדר אחד ליד השני".

"נכון, יש דו קיום טוב, לומדים להסתדר אחד עם השני, לא לדרוך אחד על השני, יש הרבה התחשבות, אבל קשר אין. זה מצב מאוד בסיסי וחלקי, זה לא המצב הרצוי שצריך להגיע אליו. כשיש הרבה כבוד ואין אהבה, זה בפוטנציאל הידרדרות גבוה מאוד, כיוון שאין את הדבק הפנימי שמחבר, שדוחף את הקשר למעלה".

"כשרק עובדים על השלב הזה ורק לומדים להסתדר יחד, בסופו של דבר, זה מעיק ומכביד. ניתן לראות את זה בקשר שבו לדוגמא: גבר מרצה את אשתו, מתחשב בה, עושה כל מה שהיא מבקשת, מוותר לה. אבל יש בעיה מרכזית, כיוון שאין פה בנייה משותפת, אין לו מושג מה עובר לה בראש. אין פה שותפות אמיתית".

"זה רק שלב ראשוני שצריך לעבוד עליו ולתחזק אותו לכל אורך הקשר, אבל זו לא מהות הקשר. זה כמו להיתקע בשלב היסודות של הבניין. אם לא יהיה פה עכשיו קצת דלק בקשר הזה, אז אנחנו עובדים על ריק. חייב להיכנס פה מימד של תוכן פנימי, של דבק, של אהבה".

"מצד אחד לא מקבלים התנהגויות חסרות כבוד, אבל מצד שני את מבינה שאם לא יהיה דבק, אז זה קצת סיזיפי לעבוד רק על הויתור", סיימתי את דבריי.

היו מס' דקות של שקט בחדר ואז אמרה רוזה: "אז איך מעוררים את האהבה הזו? תעזרי לי".

"קודם כל, הכי חשוב זה להטמיע בתוכנו את התבנית והציור של קשר. תבנית אידיאלית של נישואין מתוקנים. נישואין שמתקיימים שלושת השלבים במלואם. וברגע שיש  את הציור איך נראים כאלה נישואין, מתחיל המסע לעברם", עניתי לה.

"עכשיו אני מבינה מה הייתה הבעיה, פשוט ספגתי תבניות מדומיינות על זוגיות שגדלתי עליהן, ניזונו מכל מיני ספרים שהייתי קוראת, מסיפורים שהייתי שומעת. ככה תפסתי שצריכה להיות זוגיות טובה, בלי בכלל להבין אם זה נכון או טוב באמת", אמרה בהתלהבות.

"מעולה. את צודקת. ועכשיו, היכולת שלך להחליף את התבנית הקודמת על זוגיות בתבנית חדשה עמוקה ואמיתית, תשנה את כל המציאות שלך" סיימתי.

"רגע, אבל מה לגבי השלב השלישי?" פתאום נזכרה.

"לשלב השלישי אפשר להגיע רק אחרי שהשלב הראשון והשלב השני מתוקנים. אז אפשר להגיע באמת לדבקות אמיתית, למסירות נפש אמיתית. כי כשאנחנו כבר לא חיים אחד עם השני, אלא אנחנו פועלים כיחידה אחת עם מטרות משותפות".

זה ביטוי של המושג הזה: "לצאת מעצמי", לצאת מהתפיסה ומהתובנות שלי, להבין באמת את הצד השני , זה בעצם להגיד שאני מסכימה איפשהו לפנות את עצמי עבור האחר, היכולת לשים מישהו שהוא לא אני במרכז חיי, זה הדבר היחיד שהופך את הקשר לקשר של אמת".

=======

חנה דיין אור-ישראל היא בוגרת בית הספר הגבוה לתורת הנפש, MA טיפול זוגי ופרטני, מתמחה בליווי לצמיחה מתוך משבר, קליניקה פרטית באזור המרכז. טלפון: 054-4480705 מייל: hanna.tipul@gmail.com.

– הטור נכתב בהשראת הרצאותיו המרתקות של הרב נעם שפירא