"יהי רצון", סיים האדמו"ר מצאנז את הספדו הנרגש, "שזכותו הגדולה של מרן תעמוד לנו ולכל בית ישראל".

קהל האלפים שעמד מתחת לבמת הענק לכל אורך רחוב בר-אילן, בואכה בית העלמין סנהדריה, כבר ענה אמן בקול גדול. אבל הרבי הוסיף עוד בקשה. הוא ממש צעק את זה: "ויהי רצון שנהיה בכל עת מאוחדים! לא רק לעת מצוא! שלא נצטרך לחכות שתהיה צרה ואז כל ישראל מתאחד! נישאר כולנו מאוחדים כל השנה תמיד! אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ!".

ובאמת השבוע המצער הזה, עת המצוא הזה, איחד רבים בעם ישראל. ברור שלא את כל עם ישראל, אבל בהחלט הייתה תחושה של כאב משותף על לכתו של גדול בתורה שמתברר פתאום שמאות אלפים היו מחוברים אליו, הרבה יותר ממה שהיה נדמה בחייו.

עצרת המספד בבר-אילן בתום השבעה הייתה בהחלט ברוח זו. לא בכל יום יושבים על בימה אחת חברי מועצת חכמי התורה לצד הרבצ"ר הרב רפי פרץ, ראש ישיבת פוניבז' הליטאית לצד חשובי האדמו"רים, הרב דוד לאו לצד הרב יונה מצגר. לא בכל יום אותם אדמו"רים מתאמצים לשאת נאום בעברית ולא ביידיש. לא בכל יום עשרות שוטרי יס"מ נעמדים דום שוב ושוב, רגליהם רגל ישרה, למשמע י"ג מידות של רחמים.

היו דיבורים על כך שהכול קונספירציה. שהערב הזה הוא בכלל עצרת הבחירות של ש"ס בירושלים. אתם יודעים מה? בכיף. מה אכפת לי מה המניע של המארגנים? אם פפה אללו יארגן עכשיו עצרת המונים שכולה דברי חיזוק והתעוררות וקבלת עול מלכות שמיים והיא בעצם, בסתר, עצרת הבחירות של מרצ בירושלים – אני אהיה שם.

● מצטרפים לדף הפייסבוק של סרוגים ונשארים מעודכנים כל הזמן

אבל היה דבר אחד שהרס לי את כל השבוע המאחד הזה. שממש לכלך אותו. וככל שגדלו האבל והמספד והעצרות הוא הלך ובלט יותר ויותר: ההתעלמות המוחלטת מיו"ר ש"ס מזה 14 שנים, אלי ישי. או אם להשתמש בז'רגון הש"סניקי (מה לעשות, אפילו המגישים הכי חילונים אמרו השבוע "מרן" ו"גדול הדור"): הרב אליהו ישי השם ישמרהו ויחיהו, יד ימינו של מרן.

הוא באמת היה יד ימינו של מרן. אפשר להגיד עליו הרבה דברים, אבל לא האגו שלו היה במרכז. לא הוא היה הטאלנט. כל מי שפגש את אלי ישי בשנים האחרונות שמע ממנו את הסיפור הבא, שבו היה כל כך גאה: לפני כמה שנים ביקר יו"ר ש"ס בעיר נתיבות. חלק מרכזי באותו יום בדרום היה כמובן ביקור במוסדות של רשת 'אל המעיין' בעיר. ישי נכנס עם כל הפמליה והמאבטחים וראשי ש"ס באזור לאחת הכיתות, התלמידים כולם קמו לכבודו, והמורה של הכיתה שאל אותם: "אתם יודעים, ילדים יקרים, מי האורח החשוב שזכינו לביקור שלו היום?". כולם ציפו שהתלמידים יגידו "יושב ראש ש"ס", או "שר הפנים" או "סגן ראש הממשלה", אבל אחד התלמידים קם ואמר את התשובה שאלי ישי לא יפסיק לצטט מאז בגאווה: "הגיע אלינו השליח של מרן".

אז נכון, מרן החליט בערוב ימיו שבראש ש"ס יעמוד שליח אחר. נו, אז מה, בגלל זה להתעלם לגמרי מיותר מעשור של ניהול המפלגה? בגלל זה לא לתת לו לומר מילה של פרידה בהלוויה? בגלל זה להושיב את מי שעמד בראש התנועה עד לפני חמישה חודשים בקצה השורה האחרונה בעצרת האבל? בגלל זה אפילו לא לומר לו לאורך כל הערב מילה אחת של תודה, של הכרת הטוב?

בשלב מסוים בעצרת, אחרי שהודו בחום למזכיר המסור ולנהג הנאמן ורק שמו של ישי עדיין נפקד, כל כך כעסתי שכמעט התפרצתי אל הבימה לצעוק את זה ברמקול, אבל אז בדיוק ראיתי שהיס"מניקים סיימו עם הי"ג מידות של רחמים, אז לא לקחתי סיכון.

אני באמת רוצה להבין, אלי ישי עד כדי כך מאיים על מישהו, שאם יגידו לו איזה מילה טובה זה כבר יסכן את המנהיגות החדשה? מי אחראי לאסטרטגיה הילדותית הזאת? בשבוע שבו דיברו כל כך הרבה על גדול הדור ועל גדלות בתורה וגדלות וגדלות וגדלות, היחס לאלי ישי היה מה-זה קטן.

==

הטור המלא יתפרסם בעיתון "בשבע".