על נוער וחורבן הבית השלישי: כמה מחשבות על (חוסר) אחריות חינוכית-חברתית וסערת ממשלת השינוי הרוחות בציונות הדתית סוערות. מחאה עוצמתית, זעקות שבר ולחצים חסרי תקדים מצד רבנים, מנהיגי ציבור ואישים פוליטיים מופעלים כנגד אלו שחברו לממשלת השינוי. ובתוך כל אלו בולטים בנוכחותם בני הנוער. חדורי אמונה ובנפש סוערת יוצאים בני נוער רבים ועומדים בראש מובילי המחאה. הלהט, העיניים הבורקות, לא נעלמות לרגע.

הלהט לא צומח בחלל ריק. מנהיגי המחאה, מאחורי הקלעים ולפניהם, הולכים ומעצימים את תחושת הסכנה האיומה שבממשלת השינוי. סכנת שמד, סכנה בטחונית, ובכלל – סכנה ממשית לקיומה של מדינת ישראל ולקיומו של העם היהודי. בין שלטי המחאה סביב ביתו של חבר הכנסת ניר אורבך צד את עיניי שלט הנושא את הפסוק: "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות". המסר הסמוי – הסבטקסט – ברור: גזירות המן לפנינו, ורק אתה, ח"כ ניר אורבך, יכול להצילנו. נפשו של הנער סוערת, ודומה שלא בכדי.

האומנם? האומנם זה מה שרובץ לפתחנו? כבר היו בישראל ממשלות שמאל אחת או שתיים, שבאופן מפתיע לא הובילו לשמד המוני. כבר היו ממשלות שמאל אחת או שתיים, שעסקו ביישוב ארץ ישראל (ולהיפך, כמו גם ממשלות ימין שנקטו כך או כך). קל וחומר בן בנו של קל וחומר, שחלקים נכבדים (שמא נאמר: נותני הטון) בממשלה המתעצבת שייכים לימין הדתי והמסורתי. אז מה כן?

ייתכן שמדיניות בעניינים אלו או אחרים לא תישא חן בעיני קבוצות אחדות, ואינני מקל ראש בכך (למשל, בענייני המרחב הציבורי בערים חילוניות בשבת; ולמשל – בעניין חוק הגיוס, אם כי דווקא הציונות הדתית אמורה לתמוך בכך). אך מכאן ועד חורבן, שמד ואובדן – הדרך ארוכה. דמוקרטיה (כן, כן, מילה חשובה גם כשאת או אתה נמצאים בצד השני) היא מנגנון שבו לעיתים צד אחד קובע את המדיניות ולעיתים צד שני, וכל עוד נשמרות מוסכמות יסוד, נסיון החיים האנושי מלמד שזו דרך ההתנהלות הראויה, גם אם המדיניות לא תמיד נכונה לדעת פלוני או אלמוני.

אך ברור לכול שלמאבק כוחני, צעקני ורגשי יש יותר סיכוי להשפיע ולשנות את התמונה. אני משוכנע שזה חולף בראשם של מובילי המאבק פה ושם, שטורחים ללבות את הרוחות ולהבעיר את האש. נניח לרגע את האמת, שמוטלת לה בקרן זווית ככל שמהלך הדמוניזציה צובר תאוצה. אבל מה עם המחיר הנורא שמאבק כזה גובה? האם חשבתם לרגע כיצד יגיבו בני הנוער שלנו, של הציונות הדתית (התנועה, לא המפלגה), אם אכן תקום ממשלה שכזו?

אחד ממחירי ההתנתקות – מאבק שאין בכלל להשוות אותו למאבק הנוכחי – היה שבר משמעותי בין בני הנוער, שהאמינו בכל ליבם כי "היו לא תהיה" ומסרו עצמם למאבק. שנכשל. האם אתם, מובילי המאבק, לוקחים על עצמכם את האחריות למשבר העצום שתגרמו לבני הנוער, כשתקום הממשלה (זו או בעתיד)? כיצד יגיב לכך נוער שבעיניו – שלא בצדק – מדובר בחורבן בית שלישי? מחיר הזיהוי בין הממשלה שתקום לבין מסע שמד וחורבן עלול להיות, כמו בעבר, אם בשבר (רגשי וממלכתי) ביחס למדינה ואם בשבר רוחני ביחס לעולם הדתי. שתי האפשרויות, מחירן רב, רב מידיי.

אש היא אולי המזיק המסוכן ביותר. "כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה" (שמות כב, ה) – האש נראית כאילו יוצאת מעצמה, אך יש מי שאחראי, "המבעיר את הבערה". כלשונו של התלמוד הבבלי (בבא קמא, ס ע"ב) – "פתח הכתוב בנזקי ממונו ("כי תצא אש") וסיים בנזקי גופו ("המבעיר"), לומר לך: אשו משום חציו (רש"י: "כזורק חץ שמזיק למרחוק דאיהו גופיה עביד", שהוא עצמו עשה). האש לא בוערת מאליה – יש מי שמבעיר אותה, יש מי שצריך ליטול אחריות על מעשיו. שלא נאלץ חלילה כולנו לשאת בתוצאות.

 

פרופ' אבישלום וסטרייך, המרכז האקדמי למשפט ולעסקים, רמת גן, עמית מחקר, מכון הרטמן, ירושלים