אחינו אנשי לוד! לפני כ 35 שנה, כשהחלה האינתיפאדה הראשונה גרתי בבית הדסה שבחברון. ראיתי איך תוך זמן קצר יחסי שכנות סבירים ואפילו טובים מתהפכים על ראשם.

חווינו את אימת המוות שניסו להטיל עלינו הערבים שבחברון ואת התקשורת השקרנית שהקימה את מפעלי התפירה שלה למול עינינו הנדהמות. ראינו את הכל. במצבים כאלה אתה שואל את עצמך: "למה אני פה בכלל? לשם מה לקחת את הסיכון?" וכשהשאלה הזו מהדהדת מכל הכוונים; משפחתיים או פוליטיים – אתה לא יכול לנפנף אותה בטיעונים חלולים, כי אתה חייב קודם כל הסבר טוב לעצמך.

התחנכתי להאמין. לא כזו שמיישבת את ההיגיון אל מול הסתירות שהיא פוגשת. אלא אמונה פשוטה של מי שמכיר ששום דבר לא קורה כאן, בלי שנקבע מלמעלה. וכל מה שקורה הוא שלב נוסף בהוצאה לאור של תכנית אלוקית.

זו שעבורה נברא העולם וזו שבגללה נשתלה האומה היהודית בעולם. עם מה אתם מתמודדים, אנשי ונשות לוד היקרים? בחברון וביהודה ושומרון הצלחנו לייצר איזו אהדה לאומית ותחושת שייכות, בגלל הערך הרגשי וגם בשל הערך הבטחוני שלהם.

ההתנחלויות הפכו למגדיר הזהות של הימין – זה שאוהב את עמו ויעשה הכל כדי לשמור עליו. הן העצימו את הרגש הלאומי וסייעו לייצר תפיסת עולם יהודית לאומית, אבל לא כזו שמותחת מידי את העצבים (אלא אם ממש גרים שם). אבל אין אפשרות אמיתית להישאר ברמת תודעה כזו והמנהיגות החלושה של הימין מלמדת זאת בצורה הכי טובה.

השלב הבא בתהליך השיבה המייסר לארץ ישראל ולעצמנו, הוא הבירור הפנימי ששואל את שאלת הזהות העמוקה יותר. אם יהודה ושומרון הצליחו לייצר איזו תפיסת עולם גדולה, אבל רחוקה מספיק מחיי היומיום, כמו בית כנסת מפואר שאתה שמח שהוא קיים גם אם אינך בא אליו. לוד, רמלה ודומיהן מחייבות כבר 'להכנס לתוכו'.

כאשר החיים מתנהלים על הבסיס האזרחי הנוח שעבורו זהות ערבית או יהודית אינה רלונטית, שאלת הזהות נדחקת הצידה, כי הכלכלה והקיום מספקים את התשתית המשותפת.

אבל עכשיו התעוררה המפלצת הזאת והיא חיה בתוכנו ולא על ההרים הרחוקים והיא דורשת שנדע מי אנחנו. לא רק כאזרחים חסרי זהות או צבע, אלא בני ובנות האומה היהודית.

אזרחות כמחולל הסדר מתגלית בריקנותה. היא כבר לא יכולה לספק את העוצמות הנחוצות למאבק הזה. באופן מוזר דווקא אנחנו המתנחלים מצויים כעת במצב טוב יחסית. המשקל הגדול יושב עליכם וכעת כולנו מסתכלים עליכם כדי להבין מה הכוח שיש בנו. אנחנו קולטים פה ושם מסרים מרוממים מתושבי לוד היהודים, לצד קולות הסבל והצער שכולנו שותפים להם – אתם אלו שמורים דרך לעם ישראל כולו ולמנהיגות שנחלשה ואנחנו מקוים כולנו שתתעשת.

כשישבנו בחברון ידענו שאנחנו מגנים על ה'כתר'; על עצם הזהות הקדושה של ישראל – על מקום קבורתם של אבות ואמהות האומה. זה אור גדול, אבל הוא גבוה מאוד – לא עומד למבחן החיים הממשי.

בלוד הפכתם למי שמצוי בלב הבירור הזה שמחייב את האבחנה הקריטית בין מה שהוא 'אזרחות'; מעמד משפטי מרוקן מתוכן לאומי ובין הזהות היהודית, שהיא היא מקור העוצמה הלאומית שלנו.

כולנו צריכים להיות אמיצים ונחושים ולהתפלל שהקב"ה יתן לכם את העוז לעמוד בניסיונות האלה. יש כאן מדינה שאיבדה את זהותה ואולי אתם אנשי לוד נבחרתם כדי לחדש אותה.

 

הרב אהרון אגל -טל הוא יו"ר המכון לאסטרטגיה חינוכית יהודית